8 באוקטובר 2016 היה יום שחור בהיסטוריה של העיר צנעא. באולם אירועים גדול בדרום־מערב הבירה נערכה אזכרה לאביו של שר ההגנה, ולאירוע הגיעו מאות משתתפים. מטח טילים בלתי צפוי שוגר לעבר האולם וזרע בו הרג וחורבן. דקות מעטות אחר כך באה גיחה שנייה, והרגה עוד רבים אחרים. מספר הקורבנות חצה את המאה, ומספר הפצועים עלה על 500.
בתימן האשימו את מטוסי "הקואליציה הערבית", ברית אזורית בניצוחו של צבא סעודיה. ריאד הכחישה תחילה, אבל זמן קצר אחר כך הודתה בחצי פה באחריותה לאסון. מבחינה צבאית זו הייתה הצלחה, אם אפשר לומר. 37 קצינים מן המיליציה החות'ית שהשתתפו בהלוויה קיפדו את חייהם, אבל המחיר היה כבד, והביצוע - מזוהם.
עד לימים אלה ממשיכה הקואליציה הערבית לתקוף בתימן, בעיקר מהאוויר. מטוסיה מחפשים אחר האויב, אבל כתמיד, מוצאים גם אזרחים ומשפחות. הקואליציה הוקמה ב־2015 ביוזמת יורש העצר הצעיר, מוחמד בן סלמאן. חברות בה איחוד האמירויות, ירדן, קטאר וצבאות ערביים נוספים. מטרתה המוצהרת למחוק מעל פני האדמה את אדוני הארץ החדשים, הלא הם "אנסאר אללה". זה שמו של כוח צבאי המונהג בידי לוחמים שיעים מהזרם הזיידי בתימן. בתקשורת העולמית הוא מכונה "המיליציה החות'ית" על שם אביה המייסד, איש הדת בדר א־דין אלחות'י. בנו, עבד אלמלכ, עומד בראשה כיום.
החות'ים היו ונותרו בעלי בריתה של איראן, וזו כשלעצמה סיבה טובה עבור שכניהם לרצות בנפילתם.
כישלון כפול
את רוב התקיפות מטעם הקואליציה ביצעו הסעודים, בעלי העניין הרב ביותר בהכאת הצבא התימני. חיל האוויר של איחוד האמירויות נרתם למשימה בחפץ לב, ותפס תפקיד מרכזי לצד שכנתו הסעודית. המערכה כתשה את האויב והסבה לו אבידות כבדות, אבל למעשה הרסה את תימן ואת יסודות חיי היומיום בעריה הגדולות. בשבע השנים שחלפו מאז נפתחה, כשלה סעודיה פעמיים: לא רק שלא הורידה את החות'ים על ברכיהם ואף הנציחה את מעמדם כשליטי תימן החדשים - היא תיזכר לדורות כמחריבתה של הארץ.
תימן של היום היא אחת המדינות הנחשלות בעולם. לפני כשבועיים, בעקבות אחת התקיפות של צבא הקואליציה, הושבתה שם רשת האינטרנט, וזו הייתה בעייתה הקטנה. מחלות, רעב, עקירה והרס הם מנת חלקה בשנים הללו. מדינה יציבה עד לפני עשור, עשירה בנפט, פנינה של תיירות ותרבות היסטורית, הפכה קורבן למאבק איתנים של אחרים, נרמסה תחת כוחות חזקים ממנה.
יורש העצר הסעודי הבין כי ניגף, ובשנים האחרונות החל לבצע נסיגה אטית מן המערכה. גם איחוד האמירויות החליטה לקחת כמה צעדים אחורה, ולמשך תקופה ארוכה קרקעה את מטוסיה. אבל החות'ים לא מאפשרים לקואליציה את התענוג, וממשיכים להטרידם. לאורך שנות המלחמה הם תקפו את סעודיה מהאוויר, ובמיוחד את מתקני הנפט שלה. מול הצבא החמוש היטב במיטב הטכנולוגיה העולמית לחות'ים אין סיכוי לנצח, אבל הם בהחלט יכולים לשבש את סדרי היום בממלכה, ואם יש להם מזל והטיל ששיגרו פגע במטרה – לטלטל לרגע את בורסות האנרגיה ברחבי העולם.
אצלנו בישראל נוהגים רבים לראות בהם מכשיר בידי איראן. הם אומנם פועלים בתיאום מלא עם טהרן, ולעתים אף כשלוחיהם, אבל בסופו של דבר זהו צבא תימני בעל שאיפות הנהגה. אלפים מלוחמיהם נהרגו, וארצם משלמת את המחיר. המוטיבציה שלהם היא לפני הכל לאומית, וככל שחולף הזמן היא אף צוברת רגשות נקמניים.
החרב של מוחמד
לאחרונה רשמו הסעודים והאמירותים סדרת הצלחות והסבו לחות'ים אבידות ומפלה. החות'ים למדו כי איחוד האמירויות פעלה לא רק מהאוויר, אלא הוסיפה והפעילה פלגים חמושים על הקרקע, שלחמו בהם בהצלחה. וכך, שנים אחרי שתקפו את הסעודים בלבד, החליטו החות'ים להסיר את הכפפות ופתחו חזית נוספת נגד איחוד האמירויות. כך נולד איום הטילים הנוכחי על אבו דאבי ודובאי. אלה טילים איראניים מסדרה המכונה "זולפיקאר" – כשמה של החרב המפורסמת במסורת האסלאמית, שבה אחז האימאם עלי.
זו הייתה, לשיטתם, חרב בלתי מנוצחת, והיא ניתנה לעלי מידי הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו. הטילים משוגרים מעומק השטח התימני, בצפון־מזרח, מרחק מאות קילומטרים משטחה של איחוד האמירויות.
העובדה שהמתקפה על איחוד האמירויות מקבלת כותרות עבות במערב וגם אצלנו היא סיפור בפני עצמו. שבע השנים של מערכה עתירת ממון, דם ובטון, לא זכו לתשומת הלב הראויה במערב. הסתערות צבאית שוצפת של המדינה העשירה בעולם על שכנתה הדלה היא בהחלט סיפור עיתונאי, צבאי והומניטרי מן המעלה הראשונה.
בינתיים, קשה לדעת מצבו של מי אומלל יותר, של תימן – או שליטיה. אחרי שנים של מהלומות מדממות, הם וידידיהם בטהרן החליטו לנקוט יוזמה אמיצה ולהשיב מלחמה כלפי איחוד האמירויות, שהולמת בשטחם כבר שנים. הם אף מתגאים והעניקו למבצע שאותו יזמו את הכינוי הרומנטי "סופות תימן". והנה, על אף שהם בטוחים בצדקת הדרך, מתקבל מטח הטילים על דובאי ואבו דאבי כמעשה תוקפנות נטול סיבה.
מי שיתבונן בסכסוך ההוא בעיניים בוחנות, ימצא מקבילות רבות לרצועת עזה. החות'ים, כמו חמאס, כבשו בכוח הזרוע טריטוריה מתוך אדמת הלאום, ומצאו את עצמם נאבקים בצבא זר, חזק ומתקדם, שמטיל עליהם מצור ומשבש להם את התוכניות. שניהם עושים שימוש בטילים, ואף שאין ביכולתם לגרום נזק קיומי לאויב, הם מסוגלים לשבש את אורח חייו ולסכן את שלום אזרחיו. שניהם חוטפים מכות נוראות, אך העולם מעניק לאויביהם גיבוי בשתיקה. גם בעזה, כמו בתימן, מתווכים באו ויצאו, אבל כשלו כל פעם מחדש. ועוד לא דיברנו על ההרס שנזרע בשני המקרים, ועל מגבלות הכוח.
השבוע, אחרי שטיל זולפיקאר נוסף יורט בדרכו לאבו דאבי, יצאו מטוסי חיל האוויר האמירותי למחוז אלג'וף בתימן ותקפו את המשגר שממנו יצא הטיל. כדי לאתר את מקומו, להמריא לתקיפה במרחק מאות קילומטרים מהבית ולשוב ממנה בשלום, נדרשת רמה גבוהה של מודיעין וטכנולוגיה, מהסוג המצוי בידי צבאות מתקדמים במערב. הדפוס הזה, השמדת משגר כפעולת תגמול מיידית, ודאי מוכר לכם מאיפשהו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל