אביחי מנדלבליט נכנס לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה ה־14 בתולדות המדינה ב־1 בפברואר 2016. הוא היה חייכן ואופטימי. מטרתו הייתה לשנות את הדנ"א של היועמ"ש בפרט, ושל הייעוץ המשפטי הציבורי בכלל. הוא רצה לשנות את המערכת ולהעביר אותה מ"ייעוץ משפטי לעומתי ומקשה" ל"ייעוץ משפטי מאפשר".
כמזכיר הממשלה של נתניהו לאורך שלוש שנים, הוא נתקל לא מעט פעמים ב"אקטיביזם ייעוצי". כלומר, ביועצים משפטיים אסרטיביים מדי שבמקום לעשות מאמץ כדי לאפשר לממשלה לבצע את מדיניותה, מערימים עליה קשיים. מנדלבליט שאף לשנות את זה. ליידד את הייעוץ המשפטי עם הזרוע הממשלתית הביצועית, בלי לעבור על החוק. להפגין גמישות ורצון טוב. זו הייתה הסיבה שאיילת שקד בחרה בו. הוא ידע את זה.
אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. חודש אחד לאחר שנכנס לתפקידו, כבר הופיעה אצלו המשטרה עם חומרים מודיעיניים ראשונים בעניין נתניהו. כבר במרץ 2016 התקיימה אצל היועץ ישיבה ראשונה על החומר וקצהו של קרחון ענק החל לבצבץ. בשלב הזה הוא עוד התפלל שמדובר בקצף על פני המים, שהקרחון יימס כשיתגלה לאור השמש, או שהוא סתם חולם חלום רע. הוא התבדה. החלום הרע הפך למציאות.
החקירות, שהחלו עם "תיק המתנות", הביאו את המשטרה לארנון מילצ'ן והדס קליין ומשם העסק דהר קדימה. רק חודש נוסף עבר ובאפריל הגיעה הקלטת ההיא של שיחות נתניהו־מוזס. בסוף השנה פרצה לחיינו "פרשת הצוללות". תוכניותיו וחלומותיו של מנדלבליט התנפצו לרסיסים על הקרחון.
הוא איש טוב, מנדלבליט. איש של אנשים. כשנכנס לתפקיד עשה סיבוב אישי בין כל הפרקליטים, מצפון עד דרום, עבר אחד אחד. כשסיים, כנ"ל. בניגוד לקודמו, עבד כמו חמור: כל יום, כל היום. מתשע בבוקר עד 9־10 בערב, מוקף קלסרים, פרקליטים, עוזרים, תיקים, אוכל מחמגשיות פושרות בצהריים ומנקר בסלט עייף בערב, על שולחן העבודה בלשכה. שש שנות עבודה סיזיפית, כפוית טובה, שבסיומן הוא מוצא את עצמו שנוא על שני הצדדים כמעט באותה מידה. או שהוא תופר תיקים וזומם להפיל "ראש ממשלה מכהן", או שהוא שותף לפשע של מושחת שניסה למלט אותו מאימת הדין.
האמת, כרגיל, נמצאת באמצע. הוא לא מושחת. הוא איש ישר. הוא לא תפר תיקים. אבל הוא גם לא חתר למגע, עבד לאט, היסס, גמגם, נתן הנחות מפליגות והאמין שאם יהיה בסדר עם כולם, יהיה בסדר. זו הייתה טעות. הוא ניסה להיות בסדר עם כולם, ועכשיו כולם מגדפים אותו. הוא הפגין רצון טוב בלי להביא בחשבון שמולו ניצב פגע רע. הוא הפסיד את כל העולמות, גורש מכל החתונות ויצא קירח מכאן ומכאן.
הנה דרך אחרת לראות מה קרה לו בשש השנים האלה: מנדלבליט נכנס לתפקיד כמשפטן מעולה ומומחה בעל שם עולמי לדיני מלחמה ודינים בינלאומיים. שעתו היפה הייתה סביב החקירה בוועדת החקירה הבינלאומית על פרשת המרמרה. הוא היה פצ"ר מצוין שהתאמץ לאפשר לצבא לבצע את משימותיו, ולא להפך (ע"ע עופרת יצוקה).
וכן, האופי שלו אכן סנגוריאלי, אבל הוא נקלע למאבק טיטאנים חסר תקדים עם איש בעל יכולת הרס בלתי מוגבלת. הוא לא האמין שנתניהו יהיה מסוגל לעולל רבע ממה שעולל בסופו של דבר. כשזה קרה, הוא עמד מנגד כצוק ולא קרס. אף יועמ"ש לא עמד במתקפות כאלה, אף יועמ"ש לא עמד מול כוחות אפלים והרסניים כאלה. מנדלבליט עמד.
רבים אחרים היו קורסים מול גלי ההתקפות הבלתי פוסקים, בכל החזיתות. רבים אחרים היו כורעים תחת הגידופים, ההאשמות, הפרסומים, הפרשות, ההסתערות ההמונית עם הקלשונים על מעוזי שלטון החוק. אביחי מנדלבליט היה יועץ משפטי במלחמה. לא סתם מלחמה, מלחמת עולם. כראש המערכת, הוא החליט להתייצב מול כל זה ולא לסגת. בשורה התחתונה, הוא ניצח. המחיר היה נורא. התוצאות, איומות. האדמה, חרוכה. אבל הוא עמד, לא קרס, לא התקפל ובסופו של דבר ניצח.
בהשבעת הממשלה החדשה הוא נראה כילד בר מצווה. כמי שניצל בעור שיניו, ברגע האחרון מהתופת של דאנטה. הוא היה קפטן ברודי מ"מלתעות" אחרי הפעם הראשונה שבה ראה את הכריש ואמר לעצמו "אנחנו צריכים סירה יותר גדולה". הוא עלה לחדר שבו אמורה הייתה להתקיים ישיבת הממשלה הראשונה וצילם, בסלולר שלו, את השלטים ובהם שמות השרים החדשים. והוא מונה בכלל על ידי הממשלה הקודמת. הוא היה מקורבו ואיש אמונו של ראש הממשלה הקודם, שהפך לדמון שניסה להעלות באש את השכונה כולה. גם אם מישהו היה מספר לו מראש מה עומד לקרות לו, הוא לא היה מאמין.
קו פרשת המים
כשהחליט לתת למשטרה אישור לעבור מבדיקה לחקירת ראש ממשלה, התקיימה בינו לבין נתניהו שיחה קשה, אולי חסרת תקדים. דבר קיומה פורסם כאן בזמנו. היום אני יודע שהשיחה הייתה קשה בהרבה ממה שחשבתי. זה קרה בסוף ישיבת עבודה בלשכת רה"מ. מנדלבליט ביקש להישאר עם נתניהו בסוף, בארבע עיניים. "אני רוצה לעדכן אותך", אמר בביישנות, "שאישרתי למשטרה לחקור אותך. אני לא יכול להגיד לך כרגע אם זו חקירה באזהרה או לא. אבל אני רוצה שתדע".
הוא מסר לנתניהו את ההודעה הזו בתיאום עם המשטרה. נתניהו הגיב כנשוך נחש. הוא שאג עליו. איך אתה עושה דבר כזה, איך אתה לא מתבייש, וכו'. נתניהו השתולל. מנדלבליט הציע להיעדר מהאזכרה השנתית ליוני נתניהו, שבה השתתף מדי שנה, שאמורה הייתה להתקיים כעבור שבוע או שבועיים. נתניהו אפילו לא הגיב להצעה המבוישת הזו. אנשים שראו את מנדלבליט יוצא מהאקווריום אחרי השיחה ההיא, סיפרו שהוא היה חיוור כסיד.
למרבה הפלא, שניהם התגברו על הריקושטים של הפגישה ההיא. קשרי העבודה ביניהם נמשכו כסדרם. מנדלבליט האמין שאפשר לעשות את ההפרדה בין יועץ משפטי לתובע כללי. "שנינו אנשים בוגרים", אמר אז לסובביו, "אין סיבה שלא נמשיך לעבוד". נתניהו זרם. הוא האמין שאם ישמור את מנדלבליט קרוב אליו, זה יסייע ליועץ להבין ש"לא יהיה כלום כי אין כלום". הרי זה מה שביבי ניסה לעשות מאז חזר לשלטון ב־2009: הגן בגופו על מערכת שלטון ואכיפת החוק, כדי שזו תגן עליו בחזרה. "אביחי לא יעשה לנו את זה", אמרו אז אנשיו נתניהו. אבל אביחי, בסופו של דבר, עשה להם את זה.
את הרוביקון חצה מנדלבליט בהחלטה לזמן את נתניהו לשימוע. זה היה קו פרשת המים. היה לו קשה. הוא התלבט. זו הייתה תקופה דרמטית, הרת גורל. בין דצמבר 2018 לפברואר 2019 הוא ישב עם צוות של עשרות פרקליטים במשך שלושה חודשים רצופים על הררי הראיות, וגיבש את ההחלטה.
הוא החליט לרדד: הוריד את תיק 1000 משוחד למרמה והפרת אמונים והחליט להגיש כתב אישום בגין שוחד בתיק 4000. את תיק 2000 הוא רצה לסגור. יום או יומיים לפני קבלת ההחלטה הסופית הוא השתכנע שזה תיק של הפרת אמונים. עד רגע זה, הוא לא מתחרט על ההחלטות הללו. הוא מאמין בכל לבו בתיקים, כפי שהם.
החומרים שלהם נחשף במסגרת תיק 4000 שכנעו אותו שיש לו עסק עם תרבות של פשע. מה שקרה אחר כך, שכנע אותו שהחשוד, שמינה אותו לתפקיד מזכיר הממשלה ואחר כך ליועץ המשפטי לממשלה, יעשה הכל, כולל השמדה טוטאלית של שלטון החוק, כדי להימלט מאימת הדין.
האירוע המכונן היה הניסיון של נתניהו למנות את אופיר אקוניס לשר המשפטים, בניגוד מוחלט לחוק היסוד שנתניהו וגנץ חוקקו יחד כמה חודשים קודם. באירוע הזה, איבד נתניהו את שאריות האמון מצד שותפיו הפוליטיים העתידיים. כולם, לא רק מנדלבליט, הבינו שהאיש מעורער ומסוגל לכל דבר.
זה היה גול עצמי מפואר, ונתניהו עצמו מיהר לבטל את המהלך למחרת בבוקר כשהבין מה עולל לעצמו. באותם ימים החל בסביבתו של היועץ "שיח הנבצרות". יותר ויותר אנשים הבינו שראש הממשלה לא אחראי יותר. לא למעשיו, לא למדינה שעליה הופקד. מנדלבליט נשמע אומר כמה פעמים שאולי הגיע הזמן לקיים דיון על נבצרות ראש הממשלה. הדיון הזה לא התקיים מעולם. מנדלבליט לא הגיע לשם.
שליחיו של נתניהו המגששים אחר הסדר טיעון הגיעו למנדלבליט עוד בשנת 2019. הראשון היה יוסף צ'חנובר, אחד המתווכים הכי דיסקרטיים בשטח. הוא ביקש לפגוש את היועץ, והפגישה התקיימה מחוץ למשרד המשפטים. דובר בה על סגירת התיקים תמורת פרישה של נתניהו מהחיים הפוליטיים. זה היה נון סטארטר. אחר כך, ב־2020, הגיע אהרן ברק, שגויס על ידי פרקליטי נתניהו. גם זה היה נון סטארטר. הסיבוב השלישי התקיים השנה ונחשף בעמודים האלה. לא תמצאו בו את תפארתו של היועץ.
בניגוד למה שפורסם, הוא לא שקל לרגע אחד לפטור את נתניהו מקלון. מבחינתו, זה היה ההישג הנדרש. להסיר את האיום מעל הדמוקרטיה הישראלית לשבע שנים לפחות. הוא שגה בניהול מו"מ חשאי, הוא שגה בטקטיקת המו"מ והוא התנצל בפני בכירי הפרקליטות לאחר שהמו"מ נחשף.
האירוע כולו הותיר טעם מר בימיה האחרונים של כהונתו, כאילו עסקאות הטיעון המבישות עם אריה דרעי ויעקב ליצמן לא היו מרירות מספיק. בשורה התחתונה, גזר הדין הציבורי של מנדלבליט חמור בהרבה מחומרת מעשיו. בדיוק הפוך מגישתו המקילה, הסנגוריאלית, כפי שהומחשה בתיקיו.
