צפיתי בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, שעסקה בילדי הסופר עמוס עוז. זיכרון הוא דבר מתעתע. אף שאנחנו בטוחים שאנחנו זוכרים בבירור, ייתכן שאנחנו טועים. הזיכרון מושפע מחושים אחרים, ממצב נפשי בעת האירוע או בזמן שליפת הזיכרון למודעות ומגורמים נוספים, מודעים ושאינם מודעים.
לפני שנים, במסגרת קורס "פסיכולוגיה של בתי המשפט" שלימדתי, דיברתי על זיכרון והראיתי כיצד אנשים שונים שהיו עדים לאותו אירוע זכרו דברים שונים ונתנו עדויות שונות, ואיש מביניהם לא שיקר.
הבמאי אקירה קורוסאווה יצר ב־1950 את הסרט האלמותי "רשומון", שמתאר סיטואציה של אונס ורצח מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראייה, כאשר כל אחד מהם מתאר בדרך אחרת את האירוע. הסרט ממחיש בבירור עד כמה אותם אירועים נתפסים באופן שונה ומשקפים את הפרשנות שנותן להם כל עד.
ואם נחזור לילדיו של עמוס עוז (ואיני מתכוון לקחת כאן צד. יחסי הורים וילדים הם דבר מורכב) - הרי שאף שכל הילדים נולדו לאותם הורים, לא אותם הורים היו לאותם ילדים. כהורים אנחנו משתנים: הגיל, הסבלנות, הרגישויות והרגשות כלפי הילדים. רגשות אלה קשורים גם בנו וגם בהם.
כל ילד מפתח לעצמו ייחודיות משלו. האחד מאורגן ומסודר, ואחיו ברדקיסט; האחד רגוע ושלו, ואחיו נוח לרגוז.
האחד עשוי להזכיר להורה את אביו או את אמו שלו, ואז תתעוררנה תגובות לא מודעות אצל ההורים, והילד יזכה ליחס שקשור למערכת יחסים שהייתה להורה עם הוריו שלו. לעתים, התנהגותו של הילד, האפתיות שלו או המרדנות שלו, משקפת אצל ההורה את התנהגותו שלו כילד או כמתבגר, ולפיכך עכשיו מקפיצה את הפיוזים אצלו.
לכל ילד במשפחה יש מבנה האישיות והרגישויות שלו. האחד נפגע עד עמקי נשמתו ממילה של הורה, בעוד האחר לא מתייחס כלל ומתעלם ממנה לחלוטין. מערכות היחסים האלו שבריריות ביותר, ולא תמיד נוכל לדעת לאשורן, להבין ולהזדהות עם תחושותיו של האחד שנפגע.
אני מאמין לבת שחשה פגועה וטוענת שהתעללו בה. זוהי החוויה שלה. אני מאמין לאחיה ולאחותה שאינם מבינים על מה המהומה. כאלה הם יחסי הורים וילדים.
בתי הספר מלמדים אותנו מתמטיקה ואזרחות, אנחנו לומדים לנהוג ולבשל, אבל איש לא מלמד אותנו להיות בעל, אישה, אבא ואמא. את זה אנו לומדים זה על בשרו של זה - מכל המשתמע מכך.