1
ידיעה אחת בשולי העיתונות הכלכלית בנושא שזר מאוד למרבית הציבור מחברת את כל הסיפור הגדול של הרגולציה הישראלית העקומה, במקרה הזה בתחום התקשורת. היא מחברת גם את כל הנקודות בין הרגולציה העקומה לבין התנהגות השוק הפיננסי ובין תיק 4000, שמתגלגל היום בבית המשפט וצפוי להתגלגל עוד שנים ארוכות.
אני מאמין גדול בשווקים הפיננסיים שמשקפים דרך המניות ושווי השוק את מצבה של חברה עסקית בשווקים שבהם היא פועלת - כולל מצב הרגולציה שלה, אם היא חברה מפוקחת. לאורך זמן, שלא יהיה ספק, למרות תנודות חדות לשני הכיוונים בסיטואציות מסוימות (משברים כאלה או אחרים), מחירי המניות ושווי השוק הנגזר מהן משקף את המציאות הכלכלית של החברה כפי שהיא.
נתחיל מהבסיס: הפרסום דיבר על כך שהמיזוג בין בזק בינלאומי לחברת יס לא יתממש. ולמה? כיוון שבזק קיבלה רמזים, כחלק מהמגמה החיובית במשרד התקשורת, לשקול בסוף השנה להעניק לבזק היתר למכירת חבילות הטלוויזיה עם סטינג (המוצר האינטרנטי של יס) ובכך לבחון מחדש את ביטול ההפרדה המבנית. אני מניח שלרוב אלו שקוראים את התיאור הזה אין מושג על מה מדובר. ובכן, בזק פועלת באופן ארכאי ובצורה חסרת תקדים בעולם המערבי־תאגידי תחת אותה "הפרדה מבנית".
מה זה אומר? שלחברה האם, בזק, אסור לתקשר עם בנותיה, כלומר יש הפרדה שחוצצת בין בזק לבין פלאפון (סלולר), בזק בינלאומי (אינטרנט) ו־יס (טלוויזיה רב־ערוצית). זה הרי אבסורד שחברה לא יכולה לתקשר עם חברות־בנות של עצמה, אבל זו הרגולציה הישראלית - לא הגיונית ופועלת בניגוד לכל רציונל עסקי.
מובן שבזק הייתה נהנית מביטול ההפרדה המבנית, כי כך יכלה להתייעל ולחסוך את עלויות המבנה המחיצתי האבסורדי. אולם כאן נכנס הצרכן: מבזק נשללה האפשרות לשווק חבילות משולבות טלפון נייח, אינטרנט וטלוויזיה רב־ערוצית, בגלל אותם מחסומים מלאכותיים. כלומר, הרגולציה קבעה שבזק לא יכולה להשתמש ביכולות העסקיות שלה מול הצרכן - לשווק חבילות של שירותים במחיר זול יותר.
התירוץ היה הגיוני לכאורה: ברגע שהמונופול המפחיד של בזק יקבל יכולות כאלו, הוא יהפוך למונופול עוד יותר חזק - יוזיל מחירים בהתחלה, אבל יחנוק מתחרים ויעלה מחירים בהמשך. נניח שהתיאוריות האלו הגיוניות, אבל בשביל מה יש רגולציה אם לא כדי לפקח על שוק דינמי? למה למנוע מהצרכנים ליהנות מכוחות השוק וממחירים זולים?
אה, זו הבעיה של הרגולטורים: הם רוצים לנהל את השוק, במקום לתת לשוק לנהל את עצמו. הם בונים תילי תילים של תיאוריות, מנפקים חוות דעת כאורך הגלות, הכל בשביל להצטייר כמי שחוסמים בגופם מונופולים עושקים, אבל בפועל חוסמים תחרות חופשית ומחירים זולים יותר לצרכן.
נמשיך הלאה: הרגולטורים מקדמת דנא הבינו ש"ההפרדה המבנית" היא לא מציאותית וביקשו לבטל אותה, תחת התניות מסוימות (שוק סיטונאי). בא שלמה פילבר, כמנכ"ל המשרד התקשורת, והציע דיל שטוב למשק וטוב לצרכנים: נבטל את ההפרדה המבנית, ובתמורה בזק תפרוס את הסיבים האופטיים שיקדמו מאוד את תשתיות האינטרנט המפגרות בישראל.
בד בבד יצא לדרך השוק הסיטונאי על האינטרנט וקצר הצלחה גדולה. דיל הגיוני ומתבקש? בהחלט כן. זה מצב שכולם מנצחים פה, במיוחד המשק הישראלי והצרכן הישראלי. אולם אז התחילו לעוף כל הקונספירציות. "דה מרקר", עם תיאוריות הקונספירציה הרגילות שלו והצדקנות המוסרנית האופיינית לו, הוציא לפילבר כרטיס אדום. נו, נו, נו - אתה מושחת, משרת את בזק ומשרת את נתניהו, שעוזר לחבר שלו אלוביץ'.
באורח ממש לא מקרי, פתאום הופק דוח מבקר מדינה שכלל את תיאוריות הקונספירציה, מין "העתק־הדבק" למה שנכתב ב"דה מרקר", ולאחר מכן זה התגלגל לתיק 4000. דוח המבקר, חקירת משטרה, כתבי אישום של הפרקליטות - כולם עם אותן תיאוריות שאחר כך שוכפלו למתווה הגז (ולשמחת כולנו, קרסו במבחן המציאות).
מה קרה לתשתיות האינטרנט? כמובן, נתקעו לשנים ארוכות. ההפסד למשק: כ־50 מיליארד שקל (על־פי הערכות של משרד התקשורת עצמו). זו הסיבה שפילבר מרבה ללעוג בסרקזם האופייני לו למי שטפלו עליו קונספירציות בזמנו, ומציב אותם מול המציאות היום. והיא הפוכה לחלוטין ממה שהם שיווקו לציבור ומנוגדת לתסריטי האימים שפרסמו.
והמציאות כיום: לא לחינם הוזכר בפרסום האחרון המושג "מגמה חיובית" של משרד התקשורת כלפי בזק. זה אכן כך, וביתר שאת בכהונתו של יועז הנדל. זה מדהים, אבל כל פעולותיו של הנדל הן למעשה הוצאה לפועל של תוכניות פילבר: סיבים אופטיים, שיווק אינטרנט בידי בזק, הפרדה מבנית ועוד ועוד צעדים שכולם תוכננו בידי פילבר, אבל בשני הבדלים עיקריים:
הראשון, המחיר הענק שלהם למשק - העובדה שכולם בוצעו באיחור של שנים, והיום הם אף יותר מיטיבים לבזק; השני - המשמעותי מבחינה פרסונלית־תקשורתית: פילבר הוצג כמושחת שפועל נגד הצרכנים והאינטרס הציבורי, הוא נשלח לחקירות, הן ברשות ני"ע והן במשטרה, נזרק למעצר לימים ארוכים, הפך לעד מדינה ולאחר מכן התברר שהתיק נגד כל המעורבים בעבירה המיוחסת לו נסגר בלא כלום (כלומר, פילבר נקי); לעומת זאת, הנדל נישא על כפיים בתקשורת כאביר הצרכנים, כמי שהוציא את עגלת תשתיות האינטרנט מהבוץ אחרי שנים ארוכות של תקיעות והוא לא מפסיק לגזור סרטים על חניכת סיבים אופטיים ביישוב כזה או אחר.
איך קרה שמי שבסך הכל הוציא לפועל את התוכניות של פילבר מוצא את עצמו מלוטף, ואילו המתכנן מוצא את עצמו מוצג כעבריין ומושחת? נפלאות דרכי התקשורת, במיוחד האינטרסים של התקשורת ומי שמפעיל אותה כמו בובות ביחסי תן וקח.
השורה התחתונה אצל הנדל: החל מין פיחות זוחל לקראת ביטול ההפרדה המבנית של בזק בפועל. במקום הכרזה על כך בריש גלי, בכותרת אחת, במהלך אחד, משרד התקשורת עושה זאת בצעדים קטנים: פה התגמשות, שם ריכוך, התוצאה תהיה אותה תוצאה, בלי כותרות מאיימות בתקשורת. ושלא יובן אחרת, הנדל עשה את מה שמתבקש, את מה שנכון, הן למשק הישראלי והן לצרכן הישראלי. אבל הוא עשה את מה שאחרים תכננו לפניו כבר לפני שנים.
השווקים הפיננסיים: כפי שאמרתי, השווקים הפיננסיים משקפים את ההתפתחות הרגולטוריות והעסקיות של החברה. כשמשרד התקשורת (אז בראשות נתניהו), כולל פילבר, הוציאו את רפורמת השוק הסיטונאי לפועל (הכוונה באינטרנט), הדבר פגע בבזק (בצדק), הוא אפשר בפועל תחרות בטלוויזיה הרב־ערוצית (סלקום טי.וי, פרטנר טי.וי) והחל לדרדר את המניות.
הרעש החקירתי סביב החברה, העובדה שתוכניות פילבר הנכונות סוכלו, ריסקו את מניות בזק ביותר מ־80% משיאן. באו המנהלים החדשים (שלמה רודב ודודו מזרחי) ודיכאו את המניות עוד יותר בשורה של מחיקות משונות ומוזרות, כדי להראות עד כמה הם מבצעים "ניקוי אורוות" בהשוואה להנהלה הקודמת.
לפני "ניקוי האורוות", במקביל להתרסקות המניות, נשחקו הביטחונות של אלוביץ' בחברת האם יורוקום, והדרך לחדלות פירעון הייתה מהירה. כלומר, השוק הבין באותה עת שהרגולציה כלפי החברה נוקשה, ובגלל הרעש התקשורתי סביב בזק התהליך הזה הואץ, הרגולטורים שותקו ופחדו לבצע כל מהלך שיתפרש "לטובת" בזק, פן יבולע להם בתקשורת.
אולם בתקופה האחרונה התרחש המהפך. השוק הבין היטב שהרגולציה כלפי בזק מתרככת, זו המגמה, הגישה חיובית, כמו שנאמר, והמניות החלו להגיב בהתאם: בנסיקה. מהשפל שמניית בזק הגיעה אליו במרץ 2020 היא זינקה עד היום בכ־170%(!). בזק, בבסיס העסקי שלה, לא השתנתה, אבל הרגולציה השתנתה.
מרגולציה מעיקה, פופוליסטית ומנוהלת בידי התקשורת היא הפכה לרגולציה מרוככת כלפי החברה, רגולציה פרקטית, גמישה, כפי שהיא צריכה להיות ובלי רעשים תקשורתיים. רגולציה שרואה קודם כל את הצרכן במוקד ולא נשמעת לסיפורים על רעים וטובים. המלאכה של הנדל, כאמור, הפכה קלה: יש לו תקשורת מלטפת.
המרוויחים: את המפסידים העיקריים אנחנו רואים ונמשיך לראות במשפט תיק 4000. אבל על המרוויחים לא שמעתם ככל הנראה: מדובר בקרן סרצ'לייט האמריקאית ובאיש העסקים דוד פורר (מיעוט), שרכשו את גרעין השליטה בבזק באמצעות החברה שמעל - ביקום - לאחר ששאול אלוביץ' ויורוקום הגיעו לחדלות פירעון. הם עשו סיבוב יפה, מאוד יפה, אומנם כעת על הנייר, אבל אני בטוח שהם יספרו את הכסף גם במדרגות.
המלצתי: שישלחו זרי פרחים לפקידי משרד התקשורת, פקידי משרד האוצר, פקידי משרד מבקר המדינה, בכירי משטרת ישראל ובכירי פרקליטות המדינה: בזכותם נוצרה להם הזדמנות עסקית יוצאת דופן להרוויח סכומי עתק. אין ספק, הם ניצלו אותה עד תום.
2
אני שמח מאוד ששר האוצר ליברמן הבין אחרי ספיני הפסטה והבמבה שהכוח העיקרי בענייני יוקר המחיה נמצא אצל הממשלה - באמצעות מדיניות המס ומדיניות המכסים והמכסות, כפי שכתבתי פה בשבוע שעבר. לעומת זאת, צר לי על האמירה האומללה שלו על כך שיוקר המחיה הוא אשמת החרדים.
לגבי הכוח של הממשלה, נראה שהממשלה בדרך נכונה, באמצעות מיתון עליית מחירי החשמל וגם הורדת מכסים, רק אם האגף הסוציאליסטי בממשלה יאפשר זאת. ולמרות המחמאה, דווקא הדלק, שהפחתת המס עליו נותרה לבסוף מחוץ לתכנית הכלכלית, הוא שמדגיש עד כמה הממשלה שולטת במחיר: מחיר ליטר דלק, בעדכון האחרון בפברואר, עולה 6.71 שקל לצרכן, מתוכו 0.97 אגורות, קרוב לשקל, מע"מ - ו־3.13 שקל בלו, מס על הדלק.
שני המסים הללו הם תוצרת המדינה, זורמים למדינה ומכניסים עשרות מיליארדים למדינה. בסך הכל, המסים הם יותר מ־4 שקלים לליטר במצרפי, כ־61% מערך ליטר דלק שנמכר לצרכן. המשמעות היא שהמדינה יכולה "לשחק" עם מס הבלו ככל העולה על רוחה.
מובן שהיא תוותר על הכנסות ממסים אם תוותר על כמה אחוזים - וזה מה שפקידי האוצר הכי מתעבים (ולכן סעיף הדלק נותר לבסוף מחוץ לתכנית שהוצגה שלשום): לוותר על הכנסות המסים, ושלא יספרו לכם סיפורים שהם דואגים שצריכת הדלק וגם הזיהום הסביבתי יעלו אם יורידו מסים. הזיהום הסביבתי מעניין להם את קצה הציפורן.
לגבי ליברמן והחרדים. מוטב שהאמירה של שר האוצר לא הייתה באה לאוויר העולם. הגורם הכי משמעותי ביוקר מחיה הוא הסקטור הציבורי הלא יעיל, כפי שאני חוזר ואומר. התייעלות בסקטור הציבורי יכולה לפנות עשרות מיליארדים בהורדת מסים לצרכנים, בהם הורדת המס הישיר למעמד הביניים. להדביק אשמה ביוקר מחיה לסקטור מסוים - זה לא ראוי ולא הוגן, במיוחד לאחר המהפכה ההדרגתית שעוברת החברה החרדית.
תעסוקת נשים בשיעורים יפים, תעסוקת הגברים עדיין לא משביעת רצון, כפי שליברמן מדגיש, אבל המגמה ארוכת הטווח חיובית. ובכלל, באותה מידה שליברמן נטפל לחרדים, הוא היה יכול לומר את אותם דברים על הערבים, אבל כרגיל הכל זה לפי האינטרסים הפוליטיים - וליברמן לא יכול לצאת כמובן נגד השותפים הקואליציונים שלו.
יפים דבריה של ניצה קסיר, בכירה בבנק ישראל לשעבר, בעבודה שכתבה עבור המכון החרדי למחקרי מדיניות, שאותם ציטטתי פה בעבר. קסיר, שמכהנת כיום כסמנכ"לית מחקר ותכנון במוסד לביטוח הלאומי, קוראת להשתלבות מתוך כבוד ושמירת הזהות הייחודית של החברה החרדית בחברה הישראלית ובשוק העבודה האיכותי:
קסיר כותבת: "קיים אינטרס לאומי, חברתי וקהילתי משותף לקידום החברה החרדית ושיתופה בחברה הישראלית", אך מדגישה שזה לא יוכל להיעשות בכפייה: "שינוי ושיפור בחברה החרדית מחייבים שיתוף של החברה החרדית בכלכלה ובחברה. לשם כך, אין צורך להפוך את החרדים לישראלים חילונים, אלא לסייע להם לקחת חלק בחיי הכלכלה, התרבות והחברה המגוונים בישראל, המורכבת מפסיפס של עדות, דתות ומאפיינים.
"כל צעד כזה חייב להיעשות במשנה זהירות. החברה החרדית גאה בתרבותה ומעוניינת לשמרה. ניפוץ תקרת הזכוכית הכלכלית־חברתית חייב להיעשות תוך שמירה וכיבוד של התרבות, המסורת והזהות החרדיות, לתועלת חלקיה השונים של המדינה ולא מתוך עמדה פטרנליסטית.
"מנגד, הגידול בחלקה של החברה החרדית באוכלוסייה בישראל מחייב גם את החברה החרדית והנהגתה לראות עצמן כשותפות באחריות לעתידה של מדינת ישראל, על כל חלקיה. קבוצת אוכלוסייה שעד 2065 עתידה להיות שליש מכל האוכלוסייה חייבת לסגל דפוסי חשיבה שאינם סקטוריאליים בלבד".
מה הפתרונות לתפיסתה? "הגברת העצמאות הכלכלית של משקי הבית החרדיים והפחתת שיעורי העוני בקרבם - באמצעות עידוד תעסוקה, השקעה בהשכלה והכשרה מקצועית שיגדילו את התמורה לעבודה וכן עידוד להכללת תוכני לימוד המותאמים לשוק העבודה של המאה ה־21 (למשל, לימודי מתמטיקה ואנגלית ורכישת השכלה ברמה גבוהה). בחברה החרדית אין נכונות רבה לכך, וניסיונות לקדם תחומי לימוד כאלה נתקלו בהתנגדות. כדי להתגבר עליה נדרש גם כאן שיתוף פעולה עם הקהילה".
מה שליברמן עושה זה בדיוק ההפך. במקום שמירה על התרבות, המסורת והזהות החרדית וכיבודן, הוא מבזה אותן ומנסה לכפות עליהן את משנתו. זה לא עובד כך וזה לא יעבוד. כפייה גורמת להרחקה, לבידול ולהסתגרות, בדיוק הפוך מהמגמה החיובית של השנים האחרונות. וכל זה רע, במיוחד, לכלכלה, על רקע הנתונים הדמוגרפיים.