צריך לחזור ולשנן אותה הריגה ב"קהות חושים" של עומר אסעד, קשיש פלסטיני בן 80, ולהפוך אותה לאירוע מכונן. רק כך, אולי, יבינו היהודים איפה ואיך אנחנו חיים, איפה ואיך "אחרים" מתים ואיך בסופו של דבר זה הורג גם אותנו.

לפני כחודש (12 בינואר 2022) הציבה פלוגה של גדוד נצח יהודה מחסום פתע לילי בכפר פלסטיני, כחלק ממדיניות סיר הלחץ של צה"ל ושב"כ למען יראו וייראו. הפלסטיני הגיע למחסום בכפרו, הוצא אחרי דין ודברים ממכוניתו, נאזק, פיו נאטם בסמרטוט, והוא נגרר והושלך על רצפת בית נטוש, שם נשכח וקפא למוות.

ב"ישראל" הגיבו בצקצוקי הזדעזעות. "קצינים בכירים" אמרו כי "החיילים כלל לא ראו מולם בן אדם". מפקד פיקוד המרכז תיאר את ההתנהלות כ"קהות חושים", הורה לנזוף במג"ד והדיח מ"פ ומ"מ. הרמטכ"ל עצמו ציין ש"האופן שבו השאירו את האדם בשטח הוא חמור ולא ערכי". אפילו נפתחה חקירת מצ"ח.

מעבר לפרקטיקת הצקצוק המתנצל של מפקדי צה"ל מעניין לדעת מה עבר במוחם או בנפשם של החיילים. שקפאו למוות. מעניין על מה דיברו בזמן שגררו אותו, אילו מילים החליפו בזמן שהניחו אותו אזוק בפינת המבנה הנטוש, ועל מה שוחחו בינם לבינם אחרי שחזרו למחסום.

מה שמוביל לשאלה: האם כל חייל ומפקד בחטיבה הייעודית שעובדת בשטחים היו נוהגים כמותם? ואם לא כולם ערלי לב (זו המשמעות של רוח היחידה) אזי איזה אחוז מביניהם היה נוהג כמו החיילים במחסום, והאם זה עשוי לקרות גם בחטיבות אחרות שמגיעות לשטחים? ומה עם כלל אזרחי ישראל? כמה מהם, בתנאים דומים, היו נוהגים בפלסטיני בסגנון נצח יהודה?

אומרים שתעסוקת הקבע והחיכוך הקבוע של חטיבת כפיר מול האוכלוסייה הפלסטינית גורמים לאותה "קהות חושים", ובייחוד גדוד נצח יהודה, שמדשדש כל שירותו, עשרה חודשים מתוך 12, בתחתית העביט של בט"ש איו"ש, ש־15% מחייליו מתגוררים ביהודה ושומרון ויש שם בעיות ת"ש קיצוניות. רוב חייליו נושרים ממסגרות נורמטיביות וחלק קטן מתגייס עם תיקים פליליים.

שרשור הסיבות לאירוע מתחיל מדרישת רבני ועסקני החרדים שהחיילים "שלהם" לא יתערבבו עם נשים. אחר כך כניעת הפוליטיקאים לדרישה הזו, הבנאליות של הטמטום הצבאי ובעיקר האסטרטגיה הלאומית של הדרג הפוליטי. חיילי הגדוד משרתים רק בגדה, כי לצה"ל אין מספיק חיילים שיכסו את כל משימות הביטחון השוטף שהממשלה מטילה עליו, ולרמטכ"ל יש אינטרס לשמור על כשירות החטיבות האחרות באמצעות הקטנת סבב השירות בגדה לטובת תוספת אימונים.

כך שהגענו למצב שבו צה"ל נאלץ להשליך נוער בסיכון - כפי שמגדירים את חיילי הגדוד - אל מציאות שבה ניתן לפרוק בעיות אישיות באמצעות אלימות בחסות צה"ל.

ואסביר: גם טיפוסים נורמטיביים שהתמקצעו כחיילים נקרעים בין הוראות פתיחה באש ובין הדרישה לחתירה למגע. מצד אחד, כל פעילות אמיתית מול אויב מחייבת אצבע זריזה על ההדק ורגליים נעות קדימה בהחלטיות. מצד שני, המטכ"ל, אחרי אירועי ירי בפלסטינים ברמה של ציד ברווזים, דורש הקפדה על הוראות פתיחה באש והפעלת שיקול אישי עד כמה הסיטואציה מסכנת את החיילים.

בייחוד במצבים של מצוד אחר מחבלים, שהם בדרך כלל יותר פישינג ממרדף חם. ובתוך המציאות הרבודה והמבלבלת הזו מסתובבים פוליטיקאים שמפמפמים את העם כולו בשנאה ומייצרים בון טון רעיל שמחלחל לצבא, שעל פיו כל פלסטיני גנרי הוא פוטנציאל למחבל. ועכשיו לך ושחרר את הרצועה בגדוד, כאשר ממילא הברגים הנורמטיביים משוחררים שם במקצת.

"גיליתי די מהר שאני התגייסתי ללה פמיליה...", סיפר חייל מהגדוד לשוברים שתיקה, "בימי שישי בערב, במקום 'עם ישראל חי' הם שרים 'עוד כהנא חי'... בשלב הזה אני לא הייתי מסתכל על הערבים בתור בני אדם". האלוף במיל' גדי שמני סבור שיש בגדוד "חיילים טובים ומפקדים טובים ולא התרשמתי שהייתה כאן כוונת זדון. המשימתיות גברה". מצד שני אומר שמני שמה שקרה שם הוא "חיבור בין כשל מוסרי וכשל מבצעי". הניסוח מהוקצע אבל לא מתחבר לחייל שגורר ומשליך קשיש אזוק על רצפת מבנה נטוש.

אימה בהמשכים
הכי קל יהיה להפיל את הקיטבג הזה על הש"ג במחסום, או על מפקדיו בשטח. האשמה האמיתית להיווצרות המצב הזה מוטלת בלעדית על מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן. אין שום דרך לבצע את מדיניותן ללא דיכוי האוכלוסייה האזרחית ולהיווצרות התנגדות שבחלקה מרי אלים ובסופה שרוי עם הנצח במלחמת נצח.

האלוף במיל' יצחק הכהן (בוגר ישיבת הסדר, "דתי עם כיפה שקופה" כהגדרתו) טוען כי "זירת איו"ש היא קריטית וחיונית לישראל לא פחות מהזירה האיראנית... אם לא נילחם שם, נקבל את המלחמה ברעננה ובתל אביב". הכהן מבצע כאן תרגיל הטעיה עתיק, כאילו ההתנחלויות בגדה הן המגן בפני ההסתערות הפלסטינית על תל אביב.

מילא שמדובר בשטויות, חמור מכך הוא חוסר גילוי נאות שמתחייב מאמונתו של הכהן, שאלוהים נתן לנו את הארץ לרשתה, וזוהי הסיבה האמיתית למלחמה בשטחים. ובנוסף מנפנף בדרגתו כדי לשכנע את אלו שלא ממש מאמינים בזכותנו האלוקית על הגדה שמדובר בביטחונם האישי ובקיום המדינה.

עדיין לא נערך סקר מהימן בשאלה מי מאמין שמדינת ישראל מגינה על ההתנחלויות בגלל ציווי אלוקי, ויש לי תחושה שיש רוב שלא מערב את אלוהים בשיקולים של המשך האחיזה בגדה. הדרך להבראה או לתיקון עוברת בהבנה שמדובר בכלים שלובים: שיש קשר ישיר בין ההחלטה לאשר הקמה של ישיבה ויישוב במאחז העברייני אביתר לבין מות הקשיש הפלסטיני. אנחנו נידונים לחיות בהמשכונים של אותו סרט אימה הקרוי מפעל ההתנחלויות.

בינתיים חייבת מדינת ישראל להוכיח לעולם, החל מאזרחי ישראל וכלה בפקידי הסטייט דיפרטמנט, שלא כולנו משאירים קשיש לקפוא למוות. ולא משום שהאמריקאים מחפשים אצלנו את ההומניזם, שאבד גם אצלם. מוות אטרקטיבי של פלסטיני מעניין אותם רק כתחמושת יעילה כדי לדחוק את ישראל להגיע להסדר כלשהו.

בייחוד כאשר ברקע מהבהבות נוריות האזהרה של דוח אמנסטי ובית הדין הבינלאומי בהאג - שם נזדקק למטרייה אמריקאית. זו הסיבה למסע המבוהל של הרמטכ"ל כוכבי בשליחות המדינה לשגריר ארה"ב בישראל כדי להתנצל על הרג פלסטיני שהוא גם אזרח אמריקאי. מה שמוכיח ששגרת ההרג של פלסטינים נטולי אזרחות לא מזיזה כאן לאיש.