המגיפה הגלובלית: מדוע יורד האמון במוסדות השלטון בעולם המערבי?

זו תקופה של דכדוך בחיי הציבור, לא רק כאן, גם במקומות רבים אחרים. מכון גאלופ פרסם השבוע את הערכתם של האמריקאים על מצב האומה.

איכות החיים - בירידה. הזדמנויות להתקדם בחיים – בירידה. חלוקת העושר – בירידה. האווירה המוסרית – בירידה. הכוח הצבאי – בירידה. הטיפול הרפואי – בירידה. איכות הסביבה – בירידה. יחסי החוץ – בירידה. הכלכלה – בירידה. איכות החינוך – בירידה. המלחמה בפשע – בירידה. המלחמה בעוני – בירידה. וכן הלאה, וכן הלאה. עשרות סעיפים.

רק אחד בעלייה. אולי יש מי שבעיניו זה הסעיף החשוב ביותר, המאפיל על השאר. הנה הסעיף המדובר, בלשון החוקרים: "רק בתחום אחד - קבלת הומואים ולסביות - יותר אמריקאים מרוצים כעת מאשר ב־2020".

הכל פחות טוב, חוץ מזה. לפני שנתיים, שמונה מכל עשרה אמריקאים היו מרוצים ממצב המוכנות והעוצמה של צבאם. היום – שישה מעשרה. לפני שנתיים, שבעה מכל עשרה אמריקאים היו מרוצים ממצב כלכלתם. היום – שלושה מעשרה. האם מדובר בדכדוך זמני? קשה לדעת. יש מגיפה, יש אינפלציה. והדכדוך מתלווה לירידה נמשכת באמונם של האמריקאים במוסדות השלטון. וזו לא ירידה שייחודית להם. ה־OECD ערם לא מעט מסמכים בשנים האחרונות המעידים על ירידת אמון במדינות רבות. גם אצלנו בישראל לא קשה למצוא סימנים לתופעה הזאת.

זו מגיפה של ממש. לא פחות מהקורונה. מי הנגיף האשם בה? אולי המוסדות היום גרועים יותר או מושחתים יותר מכפי שהיו בעבר. אם כי לא קל להוכיח טענה כזאת. אולי בכמה מדינות כן, אבל לא בכל העולם. כך שהירידה באמון היא בוודאי גם תוצר של קיטוב גובר, שהוא תוצר של העלאת רף הציפיות, של שקיפות שמובילה לחשיפת יתר, של פערים גדולים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, של דומיננטיות של הרשתות החברתיות שמהדהדות כעס, ועוד ועוד.

זו מגיפה שהחלה עוד לפני שבאה הקורונה, וכנראה תישאר גם אחריה. זו מגיפה מסוכנת יותר מהקורונה. אמון הוא הבסיס לשלטון, קבע החכם קונפוציוס. כמובן, בגרסה המקורית זה היה קצת יותר מורכב, וקצת יותר מפורט. למעשה, קונפוציוס מדבר בכתביו על חובת האדם להיות ראוי לאמון יותר מאשר על האמון עצמו.

קונפוציוס היה מגדולי הפילוסופים הסינים, חי 500 שנים בערך לפני הספירה, וכיהן כשר המשפטים באחת המדינות הסיניות. מה הפוליטיקה מחייבת, נשאל והשיב: "מזון מספיק, נשק מספיק ואת אמון הציבור". משפט הולם בשבוע שבו דובר על עליית מחירי הפסטה, על השיחות המתחדשות באיראן – ועל מוסדות שלטון שאיבדו רסן.

האמון האבוד בשופטים
בכל פעם שניכרים סימנים של ירידת אמון במוסדות בישראל ניכרת כאן בהלה שאינה מביאה בחשבון את העובדה שישראל היא בסך הכל עוד מדינה בין עוד הרבה מדינות. לכן, מעת לעת צריך להזכיר את המובן מאליו: אנחנו לא כאלה מיוחדים. יש לנו כמובן דברים שהם רק שלנו, מאפיינים אותנו. אבל לעתים קרובות מאוד המבט המופנה פנימה משכיח מאיתנו שיש עולם בחוץ, שמתנהל, במידה רבה, כפי שגם אנחנו מתנהלים. כך כאשר מדובר בעניינים כמו יוקר המחיה. כך כאשר מדובר בעניינים של אמון במוסדות השלטון.

הנה דוגמה בולטת: מעמדו של בית המשפט העליון. בעוד אנחנו מודאגים מהצניחה במעמדו של בית המשפט שלנו, בעוד נדמה לנו שרק אצלנו – אולי בגלל בנימין נתניהו, אולי בגלל אהרן ברק, כל אחד לשיטתו – בית המשפט העליון נעשה למוקד של מחלוקת, גם במדינות אחרות יש דאגה, כל אחת מסיבותיה.

קל לראות את זה עכשיו, משום שבארה"ב התפטר שופט של בית המשפט העליון, סטיבן ברייר, והנשיא עומד להודיע על המועמדת שלו להחליף את השופט המתפטר. זו תהיה, כך הבטיח ג'ו ביידן, אישה שחורה. כלומר, מראש הגביל את עצמו למאגר קטן מאוד של מועמדות. נשים שחורות הן כ־2% מכלל בוגרי לימודי המשפטים באמריקה, וכמובן שלא כל בוגרת לימודי משפטים היא גם מועמדת לעליון. לכן יש מי שכבר אמרו, וכמובן עוררו סערה, שישנה סבירות שהמועמדת של ביידן תהיה פחות טובה ממועמדים אחרים.

השבוע, אוניברסיטת ג'ורג'טאון השעתה את מי שאמור היה להיכנס לתפקידו כמנהל המרכז לחוקה בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה. חטאו של המרצה - שמו איליה שפירו, כך שלא תתקשו לנחש את מוצאו (הוא בנם של מהגרים יהודים־רוסים): הוא אמר שהמועמדת השחורה של ביידן תהיה נחותה לעומת מועמד טוב יותר (בעיניו) ממוצא הודי. למרבה הצער, כתב שפירו, ועל כן הושעה, היתרון של מוצא הודי "לא מתאים לפוליטיקת הזהויות העדכנית, אז נקבל אישה שחורה נחותה. תודה לאל על טובות קטנות?".

המינוי לעליון מושך אליו כעת הרבה עניין ציבורי וכמוהו גם כמה פסקי דין חשובים שצפויים באביב. ומה מצבו של בית המשפט בעיני הציבור? הנה, כך מנסחים זאת חוקרי מכון הסקרים פיו: "בית המשפט נכנס לתקופה מרכזית זו עם התדמית הציבורית השלילית ביותר זה שנים רבות, שכן מצביעים דמוקרטים – במיוחד דמוקרטים ליברלים – מביעים יותר ויותר דעות שליליות על בית המשפט".

יש שני דברים מעניינים בחצי הפסקה המצוטטת כאן: כמו אצלנו – בית המשפט העליון סובל מתדמית שחוקה, ונשחקת. הפוך מאצלנו – בית המשפט נשחק בעיקר בציבור של מצביעי שמאל. חוקרי פיו פרסמו לפני כמה ימים מאמר נרחב על תדמיתו של בית המשפט. הנה מה שכתבו: "בשנה האחרונה חלה ירידה חדה בחלקם של הדמוקרטים והנוטים לדמוקרטים המחזיקים בדעות חיוביות על בית המשפט העליון... כעת יש סיכוי גבוה יותר שלדמוקרטים תהיה דעה לא חיובית (53%) מאשר חיובית (46%) על בית המשפט".

השוו את זה למה שכתבו חוקרי המכון לדמוקרטיה על בית המשפט בישראל: "בשמאל 86% נותנים אמון במוסד זה, במרכז 64%, ובימין 32% בלבד… במילים אחרות: בית המשפט העליון הוא יקיר השמאל־מרכז והחילונים — בשורה רעה לגורם שאמור להיות ממלכתי ומקובל על כלל האזרחים".

אז יש מה שדומה – זו השחיקה. ויש מה ששונה – זה סוג הציבור שמראה שחיקה. אך בעצם, גם זה לא ממש שונה. מי הקהל שמראה שחיקה? זה שמרגיש שבית המשפט נוטה פוליטית נגדו. במקרה האמריקאי, יש רוב של שישה שופטים שמרנים בבית המשפט. שם קל לזהות את השיוך האידיאולוגי, כי בדרך כלל נשיא שמרן ימנה שופט שמרן ונשיא ליברל ימנה שופט ליברל (היו בעבר מקרים של הפתעות בדיעבד, האחרון שבהם, המינוי של דיוויד סוטר על ידי הנשיא בוש האבא).

במקרה הישראלי, מדובר בימין, ובעיקר הימין המסורתי־דתי, שהשתכנע, בצדק או שלא בצדק, שבית המשפט נוטה אידיאולוגית נגדו. בין השאר, משום שלא זיהה בין השופטות והשופטים הרבה טיפוסים שהרקע שלהם מזכיר את הרקע המקובל בימין המסורתי־דתי (וכאשר זיהה שופטים כאלה, הם היו בדרך כלל שופטי מיעוט). במילים אחרות, בישראל כמו באמריקה הציבור מניח שבית המשפט עושה אידיאולוגיה ולא משפט.

הוא קובע נורמות, ולא מפרש חוקים. אבל זה לא הדבר היחיד שדומה בין שתי המדינות הללו, וגם דומה למה שקורה בעוד מדינות: הנה, מחקר אוסטרלי על רמת האמון בבית המשפט העליון, שאיננה גבוהה במיוחד אבל גם לא קשורה ישירות למחנות פוליטיים: "הממצאים שלנו מצביעים על כך שלגיטימציה שיפוטית באוסטרליה תלויה בעיקר במחויבות של אנשים לדמוקרטיה מבנית ומוסדות דמוקרטיים… האמון של האוסטרלים בבית המשפט העליון אינו תלוי במחויבות אידיאולוגית… אלא מבוסס, בעיקר, על רמת האמון של אנשים במוסדות הלאומיים באופן רחב יותר".

זה מה שאמור להדאיג את מי שמתעניין בעיקר בישראל. לא הירידה הספציפית באמון בבית המשפט העליון, או במוסד אחר, אלא הירידה המשותפת באמון בכלל מערכות השלטון. היועצת המשפטית לממשלה החדשה, גלי בהרב מיארה, אמרה ביום שלישי עם כניסתה לתפקיד שבראש סדר העדיפויות שלה תציב את השבת אמון הציבור.

"תפיסת העולם שעמה אני באה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה", אמרה, "נשענת על שני יסודות מרכזיים משלימים: שלטון החוק ואמון הציבור בשלטון החוק. אתחיל באמון הציבור במוסדות החוק והמשפט". זה בהחלט כיוון נכון. רק שבהרב מיארה שכחה להודות שלהליך המינוי שלה עצמו היה יותר משמץ של תרומה לשחיקת האמון שהיא כל כך רוצה לשקם.

האמון האבוד בשבתאי
אם אינכם מרחמים על מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, אין לכם לב. שנים שאדם כמותו מטפס לאט בסולם הדרגות. שנים שהוא חולם על שרביט המפקד. שנים שנמשכות ונמתחות, ואז עוד קצת, כי למה למנות מפכ"ל כשאפשר גם בלי, ובסוף – זה קורה. קבלו את המפכ"ל שבתאי.
באמצע ינואר, לפני שנה, נכנס לתפקידו. באפריל החל שלב ההוכחות במשפט נתניהו. בסוף אפריל היה אסון בהר מירון. במאי היו מהומות של ערבים, ואז של יהודים, ברחבי ישראל, ובעיקר בערים המעורבות.

בינתיים, הוקמה ממשלה חדשה. היא מקשה על פעולות שיטור נגד מתנחלים – כי יש בה מפלגות ימין. היא מקשה על פעולות שיטור נגד בדואים בנגב – כי חברה בה מפלגה ערבית. בכל מקרה, הציבור מתוח, כי יש קורונה. האלימות במגזר הערבי גוררת כותרות וביקורת. וכאילו לא די בכל זה, באה פרשת ההאזנות מבית "כלכליסט" ומציגה את המשטרה כגוף לא רק מסכן וחסר שיניים, אלא גם ככזה ששכח מה תפקידה של משטרה בדמוקרטיה.

אם אינכם מרחמים על מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, אין לכם לב. הוא קיבל את המשטרה במצב גרוע, וספק אם היו לו הזמן, האמצעים והגיבוי לעשות שינוי. הפשיעה במגזר הערבי התבשלה הרבה לפניו. האזנות הסתר הלא חוקיות, אם היו כאלה, נעשו כנראה לפני זמנו. בתיק נתניהו לא הוא טיפל. אסון מירון הוא תוצאה של הזנחה נמשכת ומעורבות פוליטית כבדה.

מפכ"ל טוב צריך לשדר עוצמה, מנהיגות, הרתעה. שבתאי נראה כמו קורבן של נסיבות. מצד אחד, אי אפשר שלא לחוס עליו. מצד שני, מפכ"ל מעורר רחמים הוא לא בדיוק מפכ"ל שמשדר הרתעה.

כבר כמה חודשים שאנחנו מבקשים לדרג את שרי ושרות הממשלה, ולצדם גם כמה אישים בכירים, בהם המפכ"ל שבתאי. עד כה, לא פרסמנו את הציון שלו. חיכינו לזמן מתאים, וגם לוודא שיש מספיק נתונים מעודכנים שאפשר לשקלל. הנה – יש נתונים. שקללנו מתוך מדגם של כ־700 משיבות ומשיבים מהשבועות האחרונים. הבסיס הוא אותו מדגם, רק מעודכן להיום, שאפשר לנו לפרסם לפני כמה שבועות את רמת האמון ברמטכ"ל ובנשיאת בית המשפט העליון.

איזה הבדל בין הרמטכ"ל לבין המפכ"ל. האחד נהנה מרמת אמון גבוהה (הציון מעל 7), השני סובל מרמת אמון נמוכה (הציון 3.6). האחד עומד בראשו של ארגון פופולרי, השני עומד בראשו של ארגון שמתקשה מאוד להרים את הראש. לפני כמה ימים, בסקר של המכון לדמוקרטיה, התברר שרק 29% מהציבור נותנים אמון במשטרה. זה שפל שלא היה כמוהו מאז שהמכון החל למדוד את האמון במשטרה.

פילוח מידת האמון במשטרה לפי הגדרת דתיות העלה שבכל הקבוצות רק מיעוט נותן בה אמון. לפי המכון לדמוקרטיה, האמון הנמוך ביותר הוא בציבור החרדי. לא סומכים על נתוני המכון? הביטו בנתוני אתר המדד, ובציון שבוחרי יהדות התורה נותנים למפכ"ל: 1.8 מתוך 10. לפי המכון לדמוקרטיה, הערבים נותנים פחות אמון במשטרה מהיהודים.

לא סומכים על נתוני המכון? הביטו בנתוני אתר המדד, ובציון שבוחרי הרשימה המשותפת נותנים למפכ"ל: 2 מתוך 10. השיעור הכי גבוה של אי־אמון במשטרה הוא של מי שהגדירו את עצמם ימין (72%), לאחר מכן שמאל (62%) ולאחר מכן מרכז (54%). ואכן, בוחרי יש עתיד וכחול לבן, בוחרי המרכז, הם אלה שאיכשהו נותנים אמון במפכ"ל המשטרה.

לא ממש גבוה, אבל סביר, בהתחשב בנסיבות. אם כי, וגם את זה כדאי לזכור, הנתונים הללו נאספו לפני הפרסום של שני בבוקר ב"כלכליסט", שהרעיד את המשטרה עוד הרבה יותר מהרעד הראשוני של לפני שבועיים.

מה בנתונים? רבע מהמדרגים מסתפקים בציון 0 לשבתאי. 0 מתוך עשר. אם מוסיפים את אלה לכל מי שנותנים למפכ"ל ציון עד 4 – כלומר, ציון נמוך, מגיעים לכמחצית מכלל הציבור. עוד כחמישית נותנים למפכ"ל את ציון הביניים 5. זה בטח לא ציון לשבח, אבל בכל זאת לא ציון רצפה. כשליש מדרגים את המפכ"ל מ־6 ומעלה. אבל 9 ו־10 כמעט אין. האמת, לא הייתה לו הזדמנות להפגין ביצועים שיצדיקו ציון כזה. הוא היה עסוק מדי בכיבוי שריפות ובמרדף אחר שערוריות.

האמון האבוד בחקירה
השאלה על שבתאי, אכזרית ככל שתהיה, היא האם בכלל יש לו סיכוי. בהינתן הנסיבות, בהינתן רמת האמון, האם המפכ"ל יכול להרים את הראש ולהצעיד את המשטרה לעתיד טוב יותר – או שהמכות שהיא סופגת, והאתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם, גדולים על מי שכבר קיבל כמה מכות יותר מדי. זו שאלה אכזרית, כי שבתאי באמת הגריל קלפים גרועים. את חלקם חילק לו המפכ"ל רוני אלשיך, שהשאיר מורשת שנויה במחלוקת. את חלקם חילקה לו הממשלה הקודמת, שסירבה למנות מפכ"ל של קבע והשאירה את המשטרה תלויה באוויר.

גם הממשלה הנוכחית עוד לא סימנה בבירור דרך חדשה, לא התייצבה לתת גב למפכ"ל, לא החליטה להפוך את חיזוק המשטרה ושיפורה למשימה עיקרית על סדר היום. בממשלה הנוכחית יושבים לא מעט פוליטיקאים שמבינים שהמשטרה היא כרגע צרה שמוטב לברוח ממנה – או להתנגח בה. ארגון שרמת האמון בו נמוכה, שרמת האמון בראשו נמוכה, שלפוליטיקאי שוחר קריירה אין מה להרוויח מגיבויו.

באמצע השבוע החלו הפוליטיקאים בדיונים על מינוי ועדת חקירה לנושא ההאזנות. כמעט אפשר להציע: למה למנות ועדה לנושא כזה או אחר, מנו ועדת חקירה קבועה. היא לא תמצא את עצמה מובטלת לרגע. יש אחת לאסון מירון (זו שבראשה עמדה שופטת העליון המנוחה מרים נאור). יש אחת לעסקת הצוללות, שכמה פוליטיקאים דחפו בכוח, ומותר לחשוד שלא רק מסיבות ענייניות. עכשיו תהיה גם אחת לפרשת ההאזנות. בישראל התפתחה מסורת של ראשי ממשלה שיש נגדם חקירה. במקביל מתפתחת מסורת של ראשי ממשלה שיש ביוזמתם חקירה.

אפשר להתחיל לספור את הדקות עד שהציבור יאבד את אמונו גם בוועדות החקירה. בעצם, גם זה כבר קרה. ועדת אגרנט של מלחמת יום כיפור הואשמה בכך שלא טיפסה עד לדרג המדיני. ועדת כַהן של טבח סברה ושתילה הואשמה בכך שמצאה שעיר לעזאזל בדמותו של אריאל שרון. ועדת נאור, שתהיה ועדת השופטת דבורה ברלינר, תוכל לעשות אחד משני דברים: לטייח ולהמליץ בלי להאשים, או לומר את האמת על הפוליטיקה החרדית שחוללה את האסון. אם תבחר באפשרות השנייה, תיאלץ להתמודד עם קמפיין של השחרה במגזר החרדי.

אם תבחר בראשונה – תקבל על הראש מעמותות וארגונים של המרכז והשמאל החילונים. ועדת הצוללות תוכל לנקות את נתניהו (ולספוג מטח ממשה יעלון), או לקבוע שנתניהו פעל לא כשורה (ואז לחטוף מטופז לוק). ומה על ועדת ההאזנות? אם וכאשר תוקם, עשויות להיות לדיוניה ומסקנותיה השלכות על אישים בכירים במשטרה, בצמרת המשפטית, בעולם הטכנולוגי, בעולם הפוליטי. מי יודע לאן זה יוביל.

כך מתעצמת אווירה של חוסר אמון. כאמור, בעיה עולמית. הנה לדוגמה, מה שקורה בפינלנד, מדינה שמאופיינת באמון גבוה במוסדות השלטון. ובכל זאת, מחקר עדכני זיהה שהאמון הציבורי ירד בה ב־12% בתוך כעשור, מ־76% ל־64%. מי מאבד אמון? בפינלנד, כמו כמעט בכל מדינות ה־OECD, אלה הצעירים יותר מהמבוגרים.

מחקר איטלקי עדכני מסביר עד כמה זה בעייתי: מסתבר שצעירים שאיבדו אמון במוסדות השלטון משום שנחשפו לפרשיות שחיתות, מושפעים מהעובדה הזאת גם עשרות שנים מאוחר יותר. ובלשון המחקר: "מצביעים בפעם הראשונה שנחשפו לשערוריית שחיתות מגלים גם 25 שנים מאוחר יותר אמון נמוך הרבה יותר במוסדות. החשיפה לשערוריות שחיתות בגיל צעיר משפיעה גם על העדפות ההצבעה שלהם לטווח ארוך. הם מעדיפים מפלגות פופוליסטיות".

ובמילים פשוטות, מה שמתגלה עכשיו יחזור אליכם בקלפי בשנת 2047, לקראת חגיגות המאה למדינת ישראל.

השבוע עשינו שימוש בקטעים ונתונים מאתר המדד, במחקרי ה־OECD, מחקרי מכוני הסקרים גאלופ ופיו, נתוני המכון לדמוקרטיה, מאמרים מהעיתונים "ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג׳ורנל", מאמר של Daryl Koehn על קונפוציוס, הספר "Trust" מאת פרנסיס פוקויאמה