פיטורי יעקב ברדוגו מהגשת "יומן הערב" הם רק חתימה סופית על תעודת הפטירה של גלי צה"ל. גלי צה"ל היא גוף מת־משדר, שאומנם עדיין מאזינים לו מדי יום מאות אלפי אנשים, אך גם הם יודעים שהם צורכים מוצר ישן, סחי וצפוי להחריד. גלי צה"ל לא גידל בתוכו טאלנטים חדשים מאז טל ברמן בשנות ה־90.
פרט למגישי וכתבי חדשות, שסביר שהיו מתפתחים גם ללא השירות בתחנה הצבאית, לא ראינו צמיחה של אף כוכב בעל שיעור קומה. צורת השידור הפרועה של דורי בן זאב, הגישה החדשה של ארז ואברי והמצאת גלגלצ של מרב מיכאלי שייכות לאלף הקודם. מאז - יוק. לא המצאות, לא חידושים ולא פרחים מרעננים צמחו בערוגה הצבאית. ממקום מקצועי, חדשני ונחשק הוא הפך בשנים האחרונות לתחרות משעממת של משיכה בחבל בין כן־ביבי לא־ביבי, ימין נגד שמאל, מי משדר ומתי, ולמה הוא כן והיא לא.
לוח התוכניות נראה כמו שבץ נא של ימניים כקונטרה למגישים שמאלנים שמשדרים שם שנים. שמתם את רזי ברקאי, רינו צרור ויעל דן? אז תשימו גם את עירית לינור, קובי אריאלי וברדוגו. רזי פרש? אז ברדוגו יודח. זה לא לוח שידורים של תחנה ציבורית, זה ניסיון נואש להרכיב קואליציה בלתי אפשרית.
בעשורים הקודמים גלי צה"ל הייתה שם נרדף למוסד תרבותי מכתיב דעת קהל, מסעיר ותוסס, שכל חייל אסתמטי ומאותגר פרופיל צה"לי חלם להגיע אליו. מי שגדל בישראל של שנות ה־80 בוודאי היה שותף לחוויית ההאזנה לתחנת האם גלי צה"ל ולתחנת הבת, צה"ל 2, שפיתחו שפה עברית־ישראלית חדשה, יחסית לגופי השידור העייפים של קול ישראל באותה תקופה.
איפה הלהט של תמיר קמחי? השפה הפיוטית של גיל קומר? המנעד האינסופי של אלי ישראלי? מי ירש אותם? מקום שמשכיל להתפתח היה אמור לגדל דור חדש של כישרונות צעירים, שפה תקשורתית חדשה ולא שיחות תפלות ומתאמצות על שום דבר של בני כבודי בדיאלוג יומי מביך עם הדר מרקס.
למרבה הצער, גלי צה"ל כבר לא מה שהייתה. במקום להמשיך להיות חיל החלוץ של התרבות, האקטואליה והמוזיקה, זו תחנה שהתחילה להתעסק רק בעצמה, עד כדי כך שהקרבות בתוך התחנה מצריכים סיקור מיוחד כאילו מדובר על פלישה רוסית לאוקראינה. אין רגע דל במסדרונות המאובקים של תחנת הרדיו המותשת. וזה לא שאין שם כישרונות, להפך. זה גוף שמתפקע מכוח אדם איכותי ואינטליגנטי, שמגיע ללמוד בבית הספר לתקשורת הטוב במדינה, אבל מסיים בלימודי ארץ ישראל הפחות יפה, ומדעי המדינה המסוכסכת עם עצמה.
המילה המזוהה ביותר עם גלי צהל היא "אנומליה". הכוונה היא ליחידה צבאית שעושה תקשורת ישראלית אקטואלית ומנסה (בהצלחה) להילחם בתחנות הרדיו האחרות בשוק לא הוגן. תחנות הרדיו האזוריות נאנקות תחת תשלומי מסים ודמי זיכיונות, כשגלי צה"ל ממומנת על ידי המדינה, מרוויחה כסף מחסויות ומעסיקה כוח אדם בחינם.
האירוע הרדיופוני הזה הוא לא רק אנומלי, הוא גם א־פיירי, אי־רציונלי ומביא את הקריזה. אירועי ברדוגו גדולים מדי על הבניין המט לנפול ברחוב יהודה הימית ביפו. לחצים פוליטיים ישירים שנהדפו או נהדפו למחצה בימי המפקדים הקודמים, פורצים בצורה בוטה דרך הדלת הראשית, כשאף ש"ג בן 18 לא מצליח לעצור אותם.
האשם אינו במפקדת הנוכחית, גלית אלטשטיין, לא במפקדים הקודמים וגם לא במגישים השונים. אפילו לא בפוליטיקאים המתערבים. במחזה האבסורד הזה כל אחד מהם מנסה לעשות את הכי רע שהוא יכול - רק כי אפשר. היום זה בני גנץ, קודם זה היה אביגדור ליברמן, שאסר לשדר את יהונתן גפן וכולנו זוכרים את עורכת המוזיקה בעלת מוטיבציית היתר, מירי רגב, שדחפה לנגן שירים מזרחיים בפלייליסט של גלגלצ כדי להרוויח נקודות בבייס הליכודי. כולם קורבנות של מבנה ישראלי אופייני, שנולד בחטא וחי בנס.
כידוע, קל לשתול עץ ישר, בלתי אפשרי ליישר עץ שגדל עקום. סופו להיכרת, להיסגר. או אולי דווקא אפשר לנצל את המשבר כדי להשתנות. למשל, להפוך את התחנה לזרוע אזרחית בלתי תלויה בצבא ובפוליטיקה. לשנות את המבנה מהיסוד ולקבוע מטרות חדשות ומעודכנות למאה הנוכחית. בקיצור - להתחיל מחדש. הדחת ברדוגו היא בוודאי לא קץ הדמוקרטיה, אך היא מהלך מואץ לקִצה של גלי צה"ל.