"שנאה היא רעל שמזיק יותר לכלי שבו הוא נמצא מאשר למי שעליו הוא נשפך" (מארק טוויין).

יום אחד נתקלתי במכתב שכתב אחד ממתנחלי יהודה ושומרון לשלטונות הצבא. מכתב אמיתי שבו היה כתוב בערך ככה, זהו עיבוד על פי הזיכרון של מה שכתב אותו אדם: "במסגרת האזנה אקראית לקשר הצבאי שמעתי דיווח על תאונת דרכים שבה נפצעו 'חמישה מקומיים', כשהכוונה כנראה ברורה לכל.

"כאדם החי באחת ההתנחלויות שנים רבות מאוד, וכצאצא של אבותינו המקומיים ביהודה ושומרון, אני תובע את עלבוננו, ומבקש להורות על שינוי חד. אני מבקש שמכאן ואילך נשמע שידורים ברשת בלשון תקינה כזו: "50 משפחות של מקומיים בונות את ביתן באיתמר", או: "כחצי מיליון מקומיים גרים כיום ביש"ע", וכיוצא בכך".

קלון
זה היה לפני שנים רבות. מדור שיפודים עוד לא היה. פרסמתי מאמר בעמוד הדעות של "מעריב", כמו שעשיתי כל שבוע זה כשנה. הייתי צעיר מאוד, עוד לא בן 30. גיל צעיר במיוחד בין אלה שמפרסמים מאמרים בעמוד היוקרתי הזה ב"מעריב". יום אחד קיבלתי טלפון לביתי. זה היה ביום פרסום המאמר שבו כתבתי איך קראתי קריאת ביניים בהרצאה של מאיר פעיל, ובמאמר, תוך תיאור התחושה שעוררה בי העובדה שהעזתי פעם ראשונה בחיי לקרוא קריאת ביניים באולם מכובד, גם העמדתי סימן שאלה על רצון מדינות ערב בשלום".

"זו נעמי שמר", אמר קול באפרכסת.
אפרכסת זה שם הצד של השפופרת שבה היינו מאזינים אז בטלפון, השפופרת עצמה הייתה מחוברת בחוט חשמל למכשיר, שבו הייתה חוגה. דלה לשוני מכדי להצליח לתאר מכשיר כזה באוזני קוראיי הצעירים ממני.

הופתעתי ברמה הגבוהה ביותר כששמעתי מי המתקשרת. נעמי שמר?! אמרתי לה: חכי רגע, אני רוצה לשבת לבל אתמוטט. היא שיבחה אותי על המאמר ועל סגנונו. אמרתי לה: אם ככה, בואי ניפגש ונכתוב יחד עמוד הומוריסטי סאטירי, אני רוצה לעשות עמוד כזה במוסף סוף השבוע של "מעריב" (קראו לו אז "ימים ולילות"), אבל לא נותנים לי. אם נכתוב אותו יחד, אם גם את, נעמי שמר, תהיי חתומה עליו, יפרסמו עמוד כזה. היא הסכימה.

נפגשנו ובמשך כמה שבועות ועוד הרבה פגישות כתבנו לעצמנו קטעים למדור שבועי עתידי. בסוף היא אמרה לי: "הניסיון הזה הראה לי שאני לא אעמוד בכתיבת מדור שבועי". כל זה הוביל בכל זאת בסופו של דבר לכתיבת המדור זה, שיפודים. מדוע נזכרתי לאחרונה בסיפור הזה מהמאה שעברה? כי נעמי שמר רצתה לקרוא לעמוד שלנו בשם "עמוד הקלון".

שם נהדר, שהצעתי אותו לעורך נחמן בן־עמי, כאשר הוא החליט להעניק לי את הזכות לפרסם את המדור הזה, אבל הוא לא אהב את השם שהציעה נעמי שמר, ונתן למדור את שמו "שיפודים", שקיים עד היום. עמוד הקלון. שם יפה, לא? שם שהיה יכול להיות אקטואלי היום יותר מתמיד. קלון היא מילה שממלאה את עולמנו.

אנחנו נמצאים כבר זמן מה בתקופה שבה המערכת המשפטית אימצה מושג לא משפטי ומדכא ששמו קלון. קלון חורץ גורלות ומאשר או אוסר על פוליטיקאים להשתתף במשחק הפוליטי, ובעצם אוסר על מצביעים להצביע עבור אנשים מסוימים. אנחנו בתקופת הקָלוניאליזם. קלון־יאליזם.

קלון מבטל הכל. ולכן מי שנוטל לעצמו זכות להכריז "קלון!" על מישהו אחר, קובע הכל. הלהט הקָלוניאלי הוביל אותנו למקום רע לחופש ולחירות. הרי היחיד שיש לו זכות לקבוע מי ראוי לקלון או לא ראוי לקלון הוא הבוחר, ולא עסקאות טיעון משפטיות אלימות בין קטגורים, נאשם ושופטים.
לדעתי, הקָלוניאליזם צריך להיות משופד טוב־טוב בעמוד הקלון.

מה מכיל המכיל?
עלינו להכיל את המתים. הכלת? הכלתם? הכלתן? הכלתם.ן? אני הכלתי. אתה מכיל? היי, איפה אתה? טוב, נכיל גם אותך.

טיהור ברדוגו
בהרבה בתים בישראל נשמעה בשעה חמש אחרי הצהריים הקריאה: ברדוגו! ברדוגו! לשמע הקריאה רצו ישראלים לרדיו ומיהרו להדליק אותו, ואז לפעמים נשמעה צעקה: אתה לא על גלי צה"ל, תעביר, וישראלים העבירו לגלי צה"ל והאזינו. הווי זה נקטע. צונזר. הוחנק והושתק. התוכנית המואזנת ביותר בוטלה. לא עוד.

מחודש מרץ ברדוגו יעבור בשעה הזו לטלוויזיה. זה הרבה פחות טוב. רדיו אפשר לשמוע גם כאשר עושים דברים אחרים, כאשר נוהגים במכונית, למשל. אי אפשר גם לנהוג וגם לצפות בטלוויזיה (אף שפעם, בהודו, נסעתי במכונית שבה ישבתי מאחור עם המארח שלי, ופתאום שמתי לב שהנהג גם צופה במקביל בסדרה בטלוויזיה).

עכשיו הישראלים שרוצים להאזין לעיתונאי הפופולרי והמרתק את מאזיניו יעקב ברדוגו, יצטרכו לשבת לשם כך מול הטלוויזיה. זה הרבה פחות טוב. מתברר שהוא לא מוכן להמשיך לשדר בכלל בגלי צה"ל. גם לא להישאר בתוכנית הבוקר של יום שישי, שממנה לא הדיחו אותו. את גלי צה"ל אל תסגרו בינתיים, כי יש בשעה 11 כמעט כל יום תוכנית שבה מדברת עירית לינור (וקובי אריאלי). בשביל השעה המקורית הזו תשאירו את התחנה.

ארגיש לא הוגן אם לא אזכיר שכבר חיסלו בגלי צה"ל תוכנית של עיתונאי לא מחונך פוליטית נכון, ושמו דודו אלהרר. הייתה לו תוכנית בת שעה בשבוע שלא הלכה בתלם מוסכמות החשיבה הפוליטית התקנית בגלי צה"ל. גם שעה בשבוע היה להם יותר מדי והורידו לו את התוכנית. זכרו אותו. זכרו שבמסורת הטיהורים יצרו מצב שגרם להתפטרות אראל סג"ל מגלי צה"ל. זכרו אותם. וזכרו את ברדוגו. כל אחד הוא חלל גלי צה"ל במלחמה על חופש הביטוי.
 
פינת השלולית
שלום, מאיר. אני שייך לשיפודים מימי "מעריב" ההם די בקביעות, אני כותב לך לפינת השלולית מכיוון שהגעתי לגיל שבו חייבים להחליף את המים בשלולית, וזאת כי הצפרדע הפרטית שלי נפטרה מהמחלה ההיא. כנראה שהייתה ראויה לנסיך ראוי ממני ולא מצאה, ניצלה את המצב ועלתה למלאכים. עכשיו סתם נסיכים משלוליות כבר לא ברמה שלה. כמומחה לשלוליות אתה בוודאי יודע שעד שתימצא צפרדע חדשה, חייב לעבור זמן עד שהמים יתאספו שוב אט־אט לשלולית, ורק אז תגיע צפרדע המחפשת נסיך משומש.  
שבת שלום.