לאחרונה ביכיתי בטור הזה את לכתו של מיסטר ביג הטלוויזיוני בסדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה", "פשוט ככה". ביכיתי גם - ובעיקר - את נעוריי. אלא שאחרי חודשיים וחצי, עשרה פרקים שנצפו מתוך אקט של גילטי פלז'ר חשפו תמונה אחרת. אני לא רוצה את נעוריי בחזרה, לא ולא. עובדת לכתו של מיסטר ביג ממש לא רלוונטית, לא לגיבורה הראשית ולא לצופים. כנראה שכמו בכל אגדה, בין שהיא הוליוודית ובין שהונדסה על ידי האחים גרים, אין צורך בגיבורים חיים או מתים.
לטובת מי שלא צפה בסדרה, אתמקד בדבר החשוב שיוצא מכל הסיפור הזה: החיים לא נפסקים בגיל 55, הגיל שבו אמורות להיות גיבורות הסדרה. לפעמים החיים רק מתחילים בגיל 55, ואני שמחה לגלות זאת חצי שנה לפני שאני מגיעה ל"גיל המפחיד" שלי, שממוקם באמצע שנות ה־40. יכול להיות שזו חצי הנחמה שלי, להיאחז בסדרה בשביל קצת אופטימיות.
לכל אחת יש הגיל המפחיד שלה. הביטוי הזה, "גיל מפחיד", לקוח מאחת העונות הקודמות של "סקס והעיר הגדולה", הסדרה שהצליחה לתת שם כמעט לכל הרגשות שנשים חוות. עם השנים הגיל המפחיד לא נעלם, הוא רק מתחלף. כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, למשל, כמעט התעלפתי כשסגרתי 35. היום הגיל הזה נראה לי מצחיק, וזה הזמן לבקש סליחה מהקוראים הראשונים של הטור על שנבהלתי מ"הזקנה".
זה לא המספר כמו המשמעות. את מגיעה אל הגיל המפחיד שלך עם סט של ציפיות מעצמך, וסט ציפיות קומפלט מהסביבה. את מספרת לעצמך שאת לא מאמינה בכל הציפיות הללו, ושאת מוכנה לשים את כל מה שהסביבה חושבת על מיוט, אבל בכל זאת - את מבינה שבתוך עמך את חיה, ותפיסות ומוסכמות שגדלנו עליהן לא משתנות ביום אחד. כמו שקשה לשנות הרגלי אכילה בן לילה, כמו שקשה להיפרד כשכבר לא טוב ביחסים. יעבור לפחות עוד דור אחד או שניים עד שתהיה כאן חשיבה מחדש כלפי גיל, וכלפי נשים וגיל.
הסנונית הזו שפרחה בעונה החדשה של "פשוט ככה" מעודדת אותי כאישה שפחדה פחד מוות ממה שקורה שם, מעבר להרי החושך של העשור השישי לחיים. זאת על אף הביקורות הלא טובות שפה ושם קראתי על הסדרה (ואגב, ביקורות טובות הגיעו דווקא מגברים, וזה משמח).
כן, אני יודעת שאלו לא הרי חושך והגיל הזה לא היה מפחיד גם לפני הסדרה, בדיוק אותו סיפור שהיה לי בגיל 35. אני גם יודעת שהמייק־אפ, יחד עם התקציבים של האולפן, שאני יכולה רק לחלום עליהם, מטשטשים את הקווים הפחות יפים של המציאות. אבל בשביל זה יש טלוויזיה, קולנוע ואגדות.
יש משהו מרגיע בנרמול כל כך יפה של נשיות אחרת. אני לא אגיד נשיות אמיתית, כי גם צעירות בנות 20 הן אמיתיות. ואני לא אגיד נשיות רגילה, כי אין בנשים הללו שום דבר רגיל, הן דמויות ואבטיפוס. את כל מי שמתייחס בביקורתו לפשט, אני רוצה להפנות לדרש. כמו באגדות הילדים שכולנו גדלנו עליהן, לפעמים צריך לעטוף את המציאות ולעשות אותה יפה יותר כדי להעביר את המסר בצורה טובה ונעימה ולגרום לו לחלחל.
באחד הערבים שבהם חשתי ריקנות לאחר שסיימתי לצפות בסדרה, נתקלתי בתוכנית דוקומנטרית מעניינת על האמת מאחורי אגדות הילדים. כמו שציפיתי, האגדות על סינדרלה, שלגיה, עמי ותמי ואחרים הן במקור סיפורי עם די אפלים, שיש להם מוסר השכל מורכב שאולי לא היה עובר לילדים היטב בלי התיווך הסכריני.
לפני כמה שנים קראתי את "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" של לואיס קרול, ספר המשך ל"אליס בארץ הפלאות", בגרסת מבוגרים. כל מי שיקרא אותו, מעבר לפשט המוכר, ימצא שהוא מבוסס על תורות פילוסופיות. אז החיים מורכבים גם כשהם בספרים, וגם כשהם בטלוויזיה.
אז הנה עוד יתרון שיש לגיל, ואולי זה גם מה שניסו היוצרים של "פשוט ככה" לעשות עבור כל מי שמחפש משמעויות ורבדים אחרים מעבר לחצי שעה של בידור להמונים.
אם יגיע לכדור הארץ חוקר מהחלל ויסקור את התפתחותן של סדרות הטלוויזיה שעסקו בנשים, מגדר, פמיניזם וזקנה, מלוסיל בול ועד צ'ה הבוסית הנון־בינארית של קארי בראדשו, הוא יבין שהאנושות התפתחה ובו בזמן בתחומים מסוימים הלכה קצת אחורה. מצד שני, החוקר החללי ללא ספק יציין במחקר שלו שהמשותף לכולן הוא שהדמויות הנשיות המסתוריות של כדור הארץ תמיד חיפשו ויחפשו אהבה, גם אם לא בצורה המסורתית, גם אם בדרך לא ברורה וגם אם הן אומרות שהן לא.