קמתי. צחצחתי שיניים. התלבשתי. נכנסתי לאוטו. הדלקתי את הרדיו. שמוליק קראוס, ״איך הגלגל מסתובב״. ברמזור הבטתי על הפרצוף שבמכונית שלידי. הוא הביט בחזרה אליי. מבט כזה של מי שהכל בסדר אצלו. גם אצלי הכל בסדר. מאוד בסדר. כבר די הרבה זמן. שואלים אותי מה שלומי, ואני משיב ״הכל בסדר״, לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כי באמת הכל בסדר, נשבע לכם.
האור ברמזור ירוק. אני לוחץ על הגז. גלגלי המכונית מסתובבים ובתיאום קוסמי קראוס ברדיו שר ״או או איך הגלגל מסתובב״ וממשיך: ״זו קומדיה אלוהית, ולאן שלא תביט, אותו סיפור חוזר חלילה, לכל דבר יש עת״.
השעה מוקדמת והבוקר זורח במלוא הדרו. תמיד שנאתי את הבוקר. בעיקר את מה שהוא מייצג. בריאות ושגרה ושפיות. להיות ער בבוקר מבחינתי זה להסתנכרן עם הנורמליות. לכן אנשי הבוקר הם האנשים הנורמליים ביותר, כאלו שמגיעים לעבודה בזמן אחרי שהורידו את הילדים במסגרות ובימי שבת הם יוצאים - בבוקר כמובן - לרכוב על אופניים.
תמיד אמרתי לעצמי שאני איש לילה. להיות איש לילה זה בעיניי כמו משהו חתרני, אלטרנטיבי, נגד התנועה והחוקים של העולם. הגיבורים שלי תמיד עשו את מעשי הגבורה שלהם בלילה - הם כתבו בלילות, שרו בלילות, בכו בלילות, התאהבו בלילות, התייסרו בלילות ומתו ממנת יתר בלילות.
אבל האמת היא שהיום אני נרדם כבר בעשר וחצי, מתעורר בבוקר כמו כולם ומתחיל את היום שלי. עכשיו אני איש בוקר, אולי אפילו יותר מזה, עכשיו אני הבוקר. שלוש פעמים בשבוע אני יושב בפאנל של ״העולם הבוקר״, תוכנית הבוקר של רשת 13, ומדבר על מה שהבוקר הביא עמו: יועצת משפטית חדשה, רפורמת יוקר המחיה, האזנות סתר, קרעים בקואליציה, משפט נתניהו.
אני נותן דעתי על המצב החל משש בבוקר ועל פי מדד הרייטינג יוצא ש־139,375 צופים בממוצע מקשיבים לי. כשיוצאים להפסקת פרסומות, אני יוצא לעשן דרך דלת יציאת החירום של האולפן ואני מגיע למין שטח הפקר שבו זרוקות תפאורות של תוכניות טלוויזיה ישנות שירדו מהמסך. זהו בית הקברות של הטלוויזיה. ואני מעשן כשמסביבי ההיסטוריה של מה שראיתם בטלוויזיה בעשור האחרון וכעת היא היסטוריה מעושנת. אני לוקח שאכטה ומביט בשולחן אירוח גדול ממדים של אחת מתוכניות האירוח הידועות שהיו פה לפני שנים, ומרגיש שאני חוזר אחורה בזמן.
כשאני מסיים את הסיגריה, אני חוזר לאולפן, מתיישב במקומי, משמאל לרותם ישראל, צביקה הדר ומירי מיכאלי ומדבר על ענייני היום. והאמת היא שאני די אוהב את זה. לפעמים אני רואה מהצד, מבעד לאחד ממסכי הטלוויזיה שנמצאים באולפן, את הפרצוף שלי ואני מתקשה להאמין שהאדם הזה הוא אני. בשש בבוקר, מסודר ומחויך עם חולצה מגוהצת וריכוז מקסימלי (יחסית ליכולות הריכוז המוגבלות שלי). כשאני אקום מהכיסא, לאחר שמילאתי את תפקידי, יגיע יאיר לפיד, יישב באותו הכיסא ויגיד ש״אנחנו עוסקים בלנהל מדינה שיש לה המון בעיות. נכון שהמערכת רגילה להתעסק בנתניהו, בכל זאת האיש היה 12 שנה ראש ממשלה רצוף ועוד שלוש שנים, אבל היומיום שלנו עוסק לא בנתניהו אלא באזרחי מדינת ישראל״.
וכשהוא יגיד את זה, אני כבר אהיה באוטו, בדרכי חזרה הביתה. באמצע הנסיעה אני מקבל טלפון מתחקירנית של אחת מתוכניות הרדיו. היא מזמינה אותי לדבר על בריאות הנפש בעקבות דיון סוער על הנושא שהתרחש בוועדת הבריאות של הכנסת לא מזמן. היא אומרת שבתור מי שכתב סדרת טלוויזיה שעוסקת בבריאות הנפש, יהיה מעניין לשמוע את הקול שלי. החשיבה שלי כל כך דפוקה שכשנקבע לי ראיון ברדיו אני שואל את עצמי ״מה אני אלבש לראיון?״.
האמת היא שאני חושב שכל השנים, כל מה שאני כותב עליו מסתכם בשתי שאלות. הראשונה היא ״מהי נורמליות?״. השנייה היא ״איך לעזאזל מתמודדים איתה?״.
מאז שאני קיים וזוכר את עצמי, אני מרגיש שכל בוקר אני מזוודה שנכנסת למסוע האיסוף בשדה התעופה ואז נופלת ומישהו אוסף אותה. לפעמים האדם הנכון אוסף אותה, לפעמים מישהו שהמזוודה דווקא לא שייכת לו, ויש ימים שאף אחד לא אוסף את המזוודה והיא ממשיכה להסתובב ולהסתובב.
בחצי השנה האחרונה אני מרגיש שכל יום האדם הנכון אוסף אותי והכל פשוט בסדר. הכל כל כך בסדר עד שאני מוצא את עצמי מאוד מתעניין בכל מיני כתבות באינטרנט על ״עשרת המקומות היפים בארץ לטייל בהם״ ו״עשרת אתרי הספא היפים בעולם״ וממש קורא אותן בשקיקה.
אני מקדיש הרבה זמן במהלך היום לחשיבה על אתרי ספא. וגם על רכבי קרוסאובר. ומזרנים אורתופדיים ומיטות מתכווננות. וכל שבת אני מתלבט אם לקחת את הילדים לראות קצת אדום ב״דרום אדום״. הכל כל כך בסדר, אבל איכשהו אני מרגיש שאני לא שייך לזה, שאני לא באמת יודע איך להתמודד עם כל ה״בסדר״ הזה.
רוב החיים שלי הם מלחמה, ואני התרגלתי לשרת כחייל במלחמה הזו. אבל לוחמים לא ממש יודעים מה לעשות בזמני רגיעה. לוחמים צריכים מלחמה. זה עצוב אבל נכון. רחש הפיצוצים וזעקות הקרב הם מוזיקה לאוזניי, ושדה הקרב הוא שדה הגידול הטבעי שלי. בחיי שלא תכננתי שהכל יהיה כל כך בסדר. המטפלת שלי אומרת שזו גישה מאוד ילדותית ושהגיע הזמן שאני אגדל ואתחיל ליהנות מהשלווה והשקט שבחיי, שאדע להתמזג עם תחושת הבסדר הזו.
״אבל מה אם אני לא רוצה לגדול?״, שאלתי אותה.