השבוע נחגג בארץ יום ולנטיין הקדוש, חג האהבה, ברוב כבוד והדר וצלצולים, ושפע פרחים ושוקולד. לא מזמן חגגנו גם את ליל כל הקדושים וחג המולד. חגים נוצריים פשטו בארצנו כאש בשדה קוצים, זאת אף על פי שיש לנו ט"ו באב, חנוכה ופורים. מצד שני, כל המרבה בסיבות למסיבות הרי זה משובח, ואף אני "חטאתי" ברכישת זר כלניות.

מתי התחילה האהבה? שום פסוק בתורה אינו מצביע על כך שאדם אהב את חוה. מספרים לנו רק שהוא ידע אותה, וכולנו יודעים שכדי לדעת לא צריך בהכרח גם לאהוב. הפעם הראשונה שמוזכרת המילה אהבה בתנ"ך, היא באהבת אב לבנו, כאשר האל אומר לאברהם "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת". אהבת הורים לילדיהם היא בלתי מותנית.

האהבה לאלוהים מונחתת עלינו כהוראה שאין עליה עוררין. צו מגבוה. חובה הנדרשת מכל בני ישראל. אין מקום לחקירות ודרישות. כדבר התלמוד, "כזה ראה וקדש".

בחירת הזיווג ההולם הייתה בעבר, ובהרבה מקרים עדיין, מושתתת על בסיס כלכלי, פוליטי או ייחוס משפחתי. בתרבויות רבות האישה היא קניינו של אביה, וכאשר היא מגיעה לפרקה, היא הופכת לקניינו של בעלה, שנבחר על ידי האב. לאהבה אין ולו מילה. גם בארצנו הקטנה רבים הזיווגים שבהם לא ראו בני הזוג זה את זה קודם לחופה.

הגישה לאהבה והפתיחות להתאהבות תלויות במידה רבה במצבו הנפשי של האוהב ובהערכה העצמית שלו, ולא פחות מזה במצבו הכלכלי. אם אדם חושב שאין לו תמורה הולמת להציע במסגרת מערכת יחסים, אם בגלל הערכה עצמית נמוכה ואם בגלל מצב כלכלי מעורער, סביר שיתפשר בבואו לבחור זוגיות.

כאשר מדברים על אהבה, כמעט תמיד מצטרפת המחשבה על רומנטיקה. הרומנטיקה חברה לאהבה כמו קצפת לתותים, כמו עמבה לסביח. אהבה לאורך הדורות ניזונה ממחוות רומנטיות הלובשות צורות שונות ומשונות: דו־קרב על לב העלמה, כתיבת שיר, הכרזת מלחמה על מדינה שכנה, צמיד יהלומים, בלדה מתחת לחלון או כוס קפה למיטה.

כל זה טוב ויפה, אבל הסיבה האמיתית לאהבה היא כימית. באזורי המוח המווסתים רצון, מוטיבציה והנאה (תגמול), פועל הטסטוסטרון, הורמון המין הגברי, והאסטרוגן, הורמון המין הנשי. באותם אזורים מופרש אוקסיטוצין, הורמון הקושר בין האובייקטים האוהבים - בני זוג, הורים וילדים או בני אדם וחיות המחמד שלהם. אל אלה חוברים האדרנלין, האחראי להתרגשות שבאהבה, לפרפרים בבטן ולתחושה הטובה, והדופמין האחראי להנאה.