בעולם שבו נוכחות וכריזמה הן מילים גסות, לברדוגו לא היה סיכוי

17 שנים עבד יעקב ברדוגו בגלי צה"ל. הוא החל כמגיש רצועה קבועה בימי שישי יחד עם משה שלונסקי, היה מעניין והביא מידעים חדשים. בפועל, תפקד ככתב פוליטי, תחקירן, פרשן ומגיש גם יחד. לכן, כשעלה הצורך להציב יחד עם ירון וילנסקי מגיש ידען ודעתן, שגם יתרום לשידור את יכולותיו כעיתונאי וגם ייתן לו קונטרה מימין, ניתנה לברדוגו רצועה יומית נוספת יוקרתית יותר, בשעה שבה מאזינים רבים מבלים בפקקי החזרה הביתה מהעבודה ומחפשים סיבות נוספות להתעצבן.

במשך שנים רבות, מעבר לטענות כאלה או אחרות על מידת רהיטותו, לא הייתה השגה של ממש על מקצועיותו של ברדוגו. להפך, הסיפורים שהביא, השאלות הנוקבות ששאל את מרואייניו, גם את אלה מימין, הוויכוחים האמיצים שניהל עם מרואייניו ועם עמיתיו וילנסקי ושלונסקי, שחידדו סוגיות שונות והבהירו את עמדות הצדדים – הפכו אותו לאבן שואבת למאזינים חדשים. הרייטינג נסק לשביעות רצון מפקדי התחנה.

אבל אליה וקוץ בה. ברדוגו הפך למרכז הרצועה היומית והאפיל קשות על וילנסקי. קול הימין, ששנים לא זכה ברדיו ממלכתי לביטוי כריזמטי, נטול אפרוריות, חד, חריף ובגובה העיניים, עורר את זעקת המחנה הנגדי. בשמאל לא רגילים לימין עוצמתי באמצעי התקשורת. כשהוויכוח הפוליטי התגלגל למערכת בחירות בלתי נגמרת, הפכה הרצועה היומית לבעיה, משום ששימשה כרמקול רב־תהודה.

כך קרה שבן לילה חדל ברדוגו רטרואקטיבית מלהיות עיתונאי, וחזר להיות איש עסקים, פוליטרוק ועסקן, שהונחת בגל"צ באופן בלתי טבעי בחסדי ניר חפץ ובנימין נתניהו. אליבא דנחום ברנע, הנחשב לאוטוריטה בתחום העיתונות, לברדוגו חסרות תכונות בסיסיות הנחוצות לעיתונאי רדיו: סקרנות, קשב וקול רדיופוני. במילון, לעומת זאת, מוגדר עיתונאי כאדם שאוסף, כותב ומפיץ מידע חדשותי ומידע אחר.

בעולם העיתונות מבחינים בין כתב, פרשן, פובליציסט, כתב צבע, עורך וכדומה. המשותף לכולם הוא שהם משתייכים למקצועות העיתונאות. בתקשורת האלקטרונית מצטרפים אליהם מתחת לאותה מטרייה גם תחקירנים, מגישי תוכניות וקריינים. כלומר, העיסוק כעיתונאי הוא זה שהופך אותך לעיתונאי.

גם אם קודם לכן היית זמר כמו ירדנה ארזי או שלמה ארצי, או שחקן כדורגל כמו אייל ברקוביץ' ואיציק זוהר. הח"כ לשעבר יגאל גואטה הפך לעיתונאי מרגע שהצטרף לשלי יחימוביץ' בהגשת תוכנית המקבילה לזו של וילנסקי וברדוגו, וכמוהו גם הח"כ לשעבר אלי גולדשמידט, שהגיש בעבר תוכנית בוקר בטלוויזיה לצד עינב גלילי.

כשמנסים להגדיר מיהו עיתונאי ולשרטט קווים לדמותו, עדיף להסתמך על אבי העיתונות הלוחמת בישראל וממנו ללמוד. עד לפריצתו של אורי אבנרי לחיינו עם עיתון השערוריות "העולם הזה", ידעה ישראל בעיקר עיתונאות מטעם. אבנרי הפך את "העולם הזה" לעיתון לוחם, שעל רקע עיתונות מגויסת זכה לעדנה של רייטינג ועניין ציבורי.

מלבד היותו האופוזיציה האפקטיבית ביותר לשלטון מפא"י המסואב, הפך "העולם הזה" לחממה לעיתונאים מתחילים. אבנרי צייד במצלמה צעירים שביקשו להצטרף לעיתון ושלח אותם לשטח להכין רפורטז'ות. הוא בחן את יכולותיהם דרך התוצרים. האם הצליחו לעניין, לחדש, לאחוז את השור בקרניו, לעורר ולרגש.

הוא חיפש חוש עיתונאי ויכולת ליצור עניין. סגנון וכתיבה הטרידו אותו פחות. בשביל זה היו לו משכתבים, ובל נשכח שהוא עצמו שימש כעורך הראשי. אומנם תעודת עיתונאי לא הייתה לו וגם לא השכלה פורמלית, אבל מסתבר שהם ממש לא הכרחיים כדי להיות עיתונאי בכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים.

מבחן הרייטינג

עם כל הכבוד לקריטריונים האמורפיים שמציע ברנע להגדרת עיתונאי, הקריטריונים העיתונאיים של אבנרי עמדו במבחן הקיוסקים ודוכני העיתונים שבוע אחר שבוע. הרייטינג היה תוצאה של עניין ציבורי ושל מתן ביטוי להלכי רוח אנטי־ממסדיים, שלא היה להם מקום בשאר אמצעי התקשורת.

זה בדיוק מה שסיפק ברדוגו - כלב שמירה של הדמוקרטיה, מתנה שגל"צ העניקה לעצמה ושאם אתה בודק לה בשיניים, אתה מגלה שיש לה שיניים. ברדוגו מחובר ומקושר לרבים במערכת הפוליטית, והוא ידע לספק חדשות, מידע וסיפורים. ברדוגו עמד יום־יום, שבוע־שבוע, במבחן הכי אכזרי והכי משקף – מבחן הרייטינג.

בעולם של נחום ברנע, שבו נוכחות וכריזמה הן מילים גסות המזוהות עם העולם הפוליטי, לברדוגו לא היה סיכוי. השמאל, בדאבל סטנדרט אופייני, לא יכול היה לגלות סובלנות לאיש תקשורת ימני, שמדבר בגובה העיניים, מעלה טענות קשות על סדר היום הציבורי ומספק במה אותנטית לקולם של למעלה מ־2 מיליון איש בציבור הישראלי.

כשכל הגוורדיה משמאל קבעה שברדוגו אינו עיתונאי, אפילו ברדוגו נכנע ל"מוסכמה" ואמר: "אני פרשן ולא עיתונאי". זוהי אמירה שגויה מעיקרה, אפילו לו היה רק פרשן ולא יותר. כי מדוע, בעצם, מי שמקריא טקסט רהוט שכתבו לו אחרים ראוי להיקרא עיתונאי, בעוד מי שמפרש את האירועים ומייצר תובנות מהמידע שנמסר לו הוא פחות עיתונאי?

נכון שמדי פעם נקט ברדוגו סגנון בוטה וצורם כלפי אישיות זו או אחרת. אבל עם יד על הלב, האם הוא היחידי? הבעיה האמיתית של ברדוגו, שאותה כיבסו בטענות כוזבות, הייתה שבניגוד לאנשי שמאל, המהווים חלק אינטגרלי מהדנ"א של גלי צה"ל, הוא היה נותר לנצח נטע זר ימני. בתור שכזה הוא היה ממשיך להתגלגל כחטוטרת נסבלת. לו היה נושא את שם המשפחה הנכון - אפילו את בעיית הרהיטות הקלה לא היו מזכירים.

כל זה יכול היה להימשך, אלמלא הווירוס שפקד את ברדוגו בשנתיים האחרונות: כמו טוביה מ"כנר על הגג", שספג את שני החתנים הראשונים של בנותיו ונשבר בשלישי, כך גל"צ את ברדוגו. את היותו ימני – ספגו. את היותו מזרחי דעתן - עיכלו עם קרעכצן וכאבי בטן. אבל ההתייצבות הטוטלית שלו לצד נתניהו ונגד מערכת המשפט, הייתה מבחינתם כגוש גלוטן בקיבה של חולה צליאק.