ספר חדש הונח על שולחני. כותרתו: “מי את בכלל”. לרגע רציתי לשים אותו בצד, אפילו לזרוק מתוך תחושת מיאוס, אבל אז ראיתי את ההקדשה: “יוסי היקר, בתקווה שמילים ורגש ימצאו את דרכם – מעבר לפערי הדורות (והדעות...) – היישר אל תוך הלב, שלך יולי”. זו הקדשה שאכן כבשה את הלב, אבל מיד נרתעתי. יולי? הרי זו יולי נובק, מי שהייתה מנכ”לית ארגון “שוברים שתיקה”. מה לי ולה? מה לי ולזו שאת הארגון שניהלה תקפתי לא פעם במאמר או באמירה - אני ורבים אחרים - כשזיהינו אותו כמי שפוגע בלוחמי צה”ל, ואפילו בביטחון הלאומי?

אבל זיהיתי אותה גם כנכדה וכנינה של מי שהיו חברים באצ”ל ובלח”י. מה לעשות וממרום שנותיי את שניהם הכרתי, כמו גם את אמה. הנה סיבה מספקת לפתוח את הספר ולהתחיל לקרוא בו. ואכן, הכותבת הצעירה והמוכשרת מרבה לספר על בית גידולה, סבתא וסבא שלה. אולי כדי להדגיש עוד יותר את פער הדורות והדעות, אבל בהחלט מתוך חיבה ואמפתיה.

הסבא משה תודר ז”ל היה חבר באצ”ל וישב במעצר בלטרון, איש מאמין וצנוע, שלא סטה מדרכו עד יומו האחרון. הייתי בשבעה לאחר מותו ב־2017, כי הכרתי עוד יותר טוב את בתו - אמה של יולי. דורית נובק סיימה בדצמבר האחרון תפקיד רב משמעות והישגים כמנכ”לית יד ושם. כחבר ההנהלה, דבר לא שמעתי ממנה בשנות פעילותנו המשותפת על בתה ועל דעותיה, כולה ממוקדת בשליחות הגדולה של יד ושם, עד לפרישתה.

בהיותה אמא־של היו מי שהאשימו אותה כי המוסד שניהלה מעלים במתכוון את הקשר הערבי־נאצי בשואה ובמיוחד את חלקו של המופתי, והיה אף מי שהרחיק לכת ואמר שיד ושם אינו שונה מ”שוברים שתיקה”. איזו השוואה נואלת.

גם היום, עם היו”ר החדש דני דיין, שנכנס לתפקידו במלוא הקיטור, יד ושם ממאן להציג את תמונת המפגש בין המופתי להיטלר במוזיאון שלו, בטיעון שגם בלעדי התמונה המרשיעה, חלקו של המופתי מוצג בפרופורציות הנכונות. אני לעומת זאת סבור כי המופתי שקרא להשמדת היהודים ראוי שמקומו יימצא לו בתצוגה, לדיראון עולם, ללא קשר לסכסוך עם הפלסטינים וללא שיקולים פוליטיים.

המחברת, הבת של והנכדה של, ניחנה בכישרון ספרותי רב. היא כותבת בכנות ובגילוי לב על גלגוליה. ארגון “שוברים שתיקה”, שאותו הובילה במשך כחמש שנים, הוא בעיניי גוף בוגדני, בהיותו ה”מלשין” על חיילי צבא ה”כיבוש” הישראלי.

יולי נובק מעידה על עצמה שמאבקה ב”כיבוש” וב”צבא הכיבוש” נובע דווקא מתוך עמדה ציונית, כהבנתה, שלטעמי מוטעית ואפילו מסוכנת. הפרסומים שלה ושל חבריה היו והינם נשק תעמולתי בידי אויבינו ושונאינו. מתי יהיה ארגון דומה בצד הערבי? מתי יהיו חולקים בצד הערבי על עמדות ראשי ארגוני הטרור?

אין צבא שאין בתוכו מקרים של עוולות וטעויות. לפני מלחמת ששת הימים, ב־1966, ואני כבן 23, כתבתי מאמר על זכותנו ההיסטורית ליהודה ושומרון, אבל לא הצעתי ליזום מלחמה. כתבתי – ולא ידעתי עד כמה אצדק – שאם המלך חוסיין, ששלט בגדה בעוצם יד, יפתח נגדנו במלחמה, נעביר אותה ליהודה ושומרון, ואז נישאר בהם לעד, כי אלה חבלי מולדת, ההצדקה לשיבת ציון. הם יותר חבלי מולדת מגבעתיים ונתניה. אם ניסוג משם, יימשך עלינו הלחץ, ודבר לא ייפתר. צה”ל ימשיך להכות במחבלים, יהיו לדאבוננו עוולות, כמעט בלתי נמנעות, וגלגל חוזר.

הבעיה היא פחות אצלנו, ויותר אצל הערבים. מדובר בשתי תרבויות שונות, שתי דתות, שאולי משיקות זו לזו בכמה מובנים, אבל הרוב המוסלמי בעולם אינו מוכן לקבל את המיעוט היהודי. הפלסטינים הם חלק מהמרחב הערבי הגדול על 22 מדינותיו, והם אינם משלימים עם עצם קיומה של מדינת היהודים. לדאבוני, זהו מצב בלתי פתיר, כל עוד הערבים לא שוברים את שתיקתם, דהיינו אינם מפסיקים לדרוש הסגת ישראל לקו הירוק, כשלב ראשון להמשך מאבקם.

הזכרתי את הסבא של יולי נובק ואזכיר את הסבא רבא שלה, שמעון תודר ז”ל. נינתו לא הכירה אותו, כי נפטר ב־1973. בשנות ה־40 הצטרף ללח”י, העמיד את ביתו לרשות המחתרת, אם לפגישות חשאיות, להסתרת מבוקשים, או לאחסון חומרים אסורים. לאחר הריגתו של מתווך האו”ם פולקה ברנדוט בירושלים, נאסר וישב כחמישה חודשים בכלא. הוא עסק בחקר הפתגם העברי.

כשערכתי ב־1971 ספר זיכרון לטייס הגיבור חיים הולצמן ז”ל, תרם שמעון תודר לספר מקבץ של עשרות פסוקי גבורה מאת סופרים, כמו הפסוק: “אם אינך כובש – כובש האויב”.

הרי לפנינו סיפור על חילופי דורות והבדלי דעות במשפחה אחת, סיפור לא כל כך יוצא דופן.