אין לי כוונה לכתוב על יעקב ברדוגו. מאז שהוא הודח מתפקידו נכתב עליו כמעט הכל. בחרתי לכתוב על הדינמיקה של ההדחה, שהייתה ברורה וידועה מראש, והיא לא צריכה להפתיע איש. כששר הביטחון בני גנץ בחר בגלית אלטשטיין למ"מ מפקד גלי צה"ל לפני כחצי שנה, נדמה שהוא בחר במוציאה לפועל.
לא מן הנמנע שהוא בחר באלטשטיין לא רק בגלל כישורי הניהול המפורסמים שנקשרו בשמה, אלא הוא בחר בה כדי שתבצע את מדיניותו, והיא להדיח את אמיר איבגי מתפקיד מנהל מחלקת החדשות של גלי צה"ל, ואת ברדוגו מתפקיד המגיש. ייתכן שגנץ לא שוכח ולא סולח על מה שאמר עליו ברדוגו במהלך מערכת הבחירות. הוא גם לא ישכח כנראה איך התייחס אליו ברדוגו בשידורי גלי צה"ל, עד שהוא מונה לשר ביטחון.
יצרים קיימים גם אצל אישים פוליטיים בכירים. אני לא מכיר רבים שאש הנקמה כבתה אצלם לחלוטין. ברור לי שגנץ ציפה מאלטשטיין לתמורה מוגדרת, ברורה וחד־משמעית תמורת מינויה, וכעת הוא קיבל אותה - גם אם באיחור. לא מופרך לומר שאלטשטיין יודעת למה היא מונתה, וגנץ יודע למה הוא ביצע את המינוי. לכל אדם יש בוס, חוץ מאשר לאפיפיור שרואה את הבוס שלו לאחר מותו, ואלטשטיין היא לא האפיפיור.
מיותר לתקוף את אלטשטיין על המהלך, זה היה כנראה התנאי לקבלת התפקיד שבו היא רצתה. אם היא לא הייתה מסכימה להצעה שניתן היה לסרב לה, היה בוודאי נמצא לתפקיד מועמד אחר שיבצע את העבודה. השאלה היא אם לברדוגו היו את הכישורים העיתונאיים המתאימים לשמש כפרשן פוליטי. לא אשיב על כך, כי הבטחתי שלא אעסוק בו.
בכל הסיפור הזה ישנה סוגיה מטרידה שנוגעת לשאלה אם כשמדובר בתחנת שידור צבאית, שכפופה לצבא ולמערכת הביטחון, בעל המאה יכול וצריך להיות בהכרח גם בעל הדעה, רק משום שהביקורת שמושמעת כלפיו אינה ערבה לאוזנו או לא נסבלת בעיניו. בתחנת השידור גלי צה"ל הושמעה לא אחת ביקורת על אלופי המטה הכללי, רמטכ"לים ושרי ביטחון לאחר פרישתם מצה"ל. למיטב זיכרוני, איש מהם לא ביקש לסגור את התחנה מהסיבה הזאת, לאחר שניתן בידו כוח פוליטי.
אין לי מחלוקת עם שר הביטחון על כך שהיה צורך דחוף לבצע שינויים בלוח המשדרים של התחנה. אני כן חולק על עמדתו של גנץ שיש לסגור את גלי צה"ל. זה מזכיר לי סיפור שקרה לפני שבע שנים. אלי ישראלי ז"ל, קריין, שדר ומגיש, בעל אחד הקולות הרדיופוניים המרשימים והטובים ביותר שהיו ברדיו הישראלי, הודח מתפקידו. זה היה כשירון דקל היה מפקד גלי צה"ל. דקל אולי שכח את האירוע, אבל משפחתו של אלי ישראלי ז"ל לא שוכחת ולא סולחת.
נזכרתי בסיפור הזה בעקבות החלטתה של אלטשטיין להדיח את ברדוגו מתפקידו. כמובן שלא ניתן להשוות בין השניים, ישראלי ז"ל היה איש רדיו אמיתי, והטענה שהודח אחרי 42 שנים שבהן שידר בתחנה כי לא ניתן היה להמשיך את העסקתו - אומרת הרבה על דקל. מצופה היה ממי שראה עצמו מנהל מקצועי - שיילחם על כך שישראלי ימשיך לשדר, אבל דקל כנראה העדיף לשמור על ברדוגו ולא על ישראלי.
אחותו של אלי ז"ל, אשת יחסי הציבור עטרה ישראלי, אינה היחידה שהתגעגעה לקולו. כמוה חשו גם רבבות מעריציו של אלי. לדבריה, עבור אחיה, לעזוב את גלי צה"ל היה לעזוב בית. מאז שישראלי הפסיק לשדר בריאותו התרופפה מאוד, וארבע שנים אחר כך הוא מת. מותו של ישראלי היה אבידה לא רק עבור משפחתו, אלא עבור כל מי שבקיא ברדיו מקצועי, כמו שרק ישראלי ידע לעשות.