1. "את הכל אני אפתור"
ביום שני בבוקר הודיעו לי שיובל פרנקל נפטר, הרגשתי בום בלב, מכה בבפנוכו שלרגע משתקת אותך ואתה נותר לכמה דקות המום, עד שאתה מעכל, מתאושש ומריץ תמונות בראש.
פרנקל היה מנכ"ל חברת עמיגור, המפעילה בתי דיור ציבורי, שבהם מתגוררים עשרות אלפי בני אדם שאינם שייכים לעשירון העליון וניהולם מצריך טונות של טוב לב וסבלנות אין קץ. ליובל פרנקל היו שתי התכונות האלו.
השיחה האחרונה שלי עם פרנקל הייתה קשורה ליעל גרינברג. יעל היא הנערה הצעירה שעברה אונס קבוצתי בקיבוץ שמרת ב־1988, וסיפורה הסעיר את המדינה. לפני כחודשיים, בעקבות אונס קבוצתי של נערה, עמיתי לרדיו נדב רוזמן, עורך התוכנית "שבע תשע", פנה ליעל וביקש ממנה להתייחס לאונס הנערה בראיון בתוכנית. במהלך שיחותיו עם יעל, התברר לרוזמן שהנאנסת משמרת נמצאת במצוקה קשה, והוא פנה אליי שאנסה לעזור.
ביקשתי מרוזמן שיתאר בקצרה, במילותיו שלו, את מה שקרה מרגע ששמע את מצוקתה של יעל. "בהכנה לראיון, בשיחות מוקדמות איתה, נחשפתי לבעיות לא פשוטות שיעל מתמודדת איתן עד היום", הוא מספר. "אחת הבעיות נגעו לחובות ולעניינים אחרים הקשורים בדירה שבה היא גרה. הדירה שייכת לעמיגור. כדי לנסות לפתור את הבעיות מול עמיגור, פניתי לנתן זהבי שמטפל בשקט, מאחורי הקלעים, בבעיות כאלו. נתן חיבר אותי למנכ"ל עמיגור יובל פרנקל, אחרי שדיבר איתו. הוא ביקש ממני לדבר עם יובל בקצרה ולא להאריך בשיחות, כי הוא מאוד חולה. כך עשיתי. שוחחתי עם יובל בקצרה וביקשתי איש קשר מעמיגור שמולו אוכל להמשיך להתנהל.
יובל מסר לי טלפון של אשת קשר, שניגשה לטפל בעניין בזרועות פתוחות, עם כל הנכונות לסייע. למרות שהטיפול עבר לידי נציגת עמיגור שמולה התנהלתי יחד עם יעל, יובל פרנקל המשיך להתקשר אליי ולברר אם הדברים התקדמו. זהבי, שביקש לא להאריך את השיחות עם יובל בשל מחלתו, שמע שאנחנו מדברים מספר פעמים ביום ושאל למה. השבתי שיובל מצלצל אחת לכמה שעות כדי לוודא שהדברים מתקדמים לקראת פתרון. באחת השיחות אמר לי 'הבנתי שאתם מתרימים כסף מהציבור עבור יעל, אני מפציר בך, אל תאסוף שקל אחד מהציבור עבור החוב של יעל לעמיגור. את הכל אני אפתור'".
כשנדב רוזמן הודיע ליעל שיובל פרנקל נפטר, היא ביקשה להעביר אליי כמה שורות שאשלב כאן. "יובל היה מלאך", כתבה. "בן אדם צנוע, חביב, עזר בלי סוף לי ולבנותיי. אני מוקירה לו תודה על כך. אדם משכמו ומעלה, תמיד ידע לדבר נכון ובנועם. אדם שאינו יכול להסתפק בכך שרק לו טוב, אז הוא מחפש אנשים שהוא יוכל לעזור גם להם, גם בימיו האחרונים".
המילים של יעל הזכירו לי את שירו הנפלא של אריק איינשטיין "תודה, אנשים טובים".
היינו שבורים, המומים, כואבים
החלפנו מבט, השפלנו עיניים
אחר כך זעמנו, נשפנו, רשפנו
התחלנו לחרוק, לחשוף שיניים
רצינו לשאול, לנסות להבין
ולא ידענו את נפשנו
אחר כך חייכנו, לקחנו אוויר
זרקנו הכל וחזרנו לשנינו
תודה על השקט, תודה על האור
על הלב הרחב שהמיס את הכל
על הראש הבריא, סערת הנפש
הזמן היקר, החום והרגש
תודה על הרוך, התמימות הפשוטה
הליטוף, החיבוק, המילה הטובה
על הכל בו נשמת האדם עמוסה
תודה, אנשים טובים, תודה
תודה, אנשים טובים, תודה
היינו שבורים, המומים, כואבים
הפנמנו לאט, נשכנו שפתיים
אחר כך חשבנו, שתקנו, דמענו
כמעט ויתרנו, הרמנו ידיים
רצינו לשאול, לנסות להבין
ולא ידענו נפשנו
אחר כך חייכנו, לקחנו אוויר
זרקנו הכל וחזרנו לשנינו
תודה על השקט, תודה על האור...
תודה, אנשים טובים, תודה
תודה, אנשים טובים, תודה
תודה
2. תודה, יובל פרנקל
לאורך שנים ארוכות יובל פרנקל עזר לי לעזור לאנשים. לא עניינו אותו תודות או כיבודים, הוא לא ביקש ששמו יוזכר בעיתון או שתמונתו תפורסם במדורים שבהם דואגים יחצנים לפאר ולהלל את מי שמשלם להם. פרנקל היה זן נדיר שהולך ונכחד, של אנשים שראו בעבודתם שליחות וניסו לעשות ככל שביכולתם לפתור בעיות אמיתיות שהממסד הישראלי לא פתר, לא פותר ולא יפתור כנראה, כי ההון-שלטון-עולם תחתון שולט בממסד, ומה שמעניין את אנשיו הוא טובתם שלהם ולא של העם הפשוט, הזקנים, העניים, חלק מניצולי השואה, בקיצור "הדפוקים".
פרנקל ניסה לעזור לפתור בעיות. כשבאתי אליו עם הצעה מפורטת, תוכנית סדורה, סגורה מכל הקצוות, לפתור את בעיותיהם של הקשישים העניים, הוא התלהב עד כדי כך שהציע לי משרד בבניין של עמיגור ברחוב דרך השלום בתל אביב, שממנו אני וכמה חברים נוכל להתחיל להפעיל פיילוט של התוכנית.
באותם ימים שר הרווחה היה בוז'י הרצוג. נפגשתי איתו בבית קפה הסמוך לביתו בצהלה והצגתי לו את התוכנית. הוא ביקש שאנשים מטעמו יבחנו אותה, וכך היה. במשרדי ממשלה, כמו במשרדי ממשלה, הכל מתנהל לאט, יד אחת לא יודעת מהשנייה. מאחר שהדברים בערו בי, הייתי מצלצל לשר ולאנשיו כדי שיזוזו. לא אכנס לפרטי הפרטים, אבל בסופו של דבר משרד הרווחה בראשות הרצוג, כמו בהרבה עניינים אחרים, דיבר קילומטרים וזז מילימטרים.
החזרתי את מפתחות המשרד לפרנקל. הוא הצטער, אני הצטערתי, וכך נפלה התוכנית שהייתה יכולה לפתור את בעיות הקיום הבסיסי של זקני ישראל העניים.
אחרי שהעניין התפוצץ, ירדתי על השר לשעבר שהפך לנשיא בכל הזדמנות, בעיקר בזמן שבו רץ, או ניסה לרוץ לראשות הממשלה. היה לי קטע אישי לא נעים בעניינו של הרצוג, וזה קשור לעובדה שמאוד חיבבתי את מיכל, אשתו. הכרתי אותה כשעבדה כעורכת דין במשרדו של חברי זה 50 שנה, עו"ד אורי סלונים. מיכל טיפלה במסגרת עבודתה בכמה עניינים של הוריי, והתיידדה עם אמא שלי, שהייתה סורגת בשעותיה הפנויות בגדי ילדים, בין השאר סרגה גם לנעם, בנם של הזוג הנשיאותי.
לא הייתי מזכיר את העניין אלמלא מצאתי מכתב תודה ותמונה ששלחה מיכל הרצוג לאמי, בול לפני 30 שנה. המכתב נושא את התאריך פברואר 1992. באחת השיחות שהיו לי עם יובל פרנקל על ענייני זקנים ובתי אבות, סיפרתי לו על הוריי, שהיו בסוף ימיהם בבית אבות "גבעת השלושה" בפתח תקווה. סיפרתי לו על היחס הנפלא להוריי ועל אהבתם של זוג הקשישים לעובדים המסורים שטיפלו בהם. יובל התרגש עד דמעות.
סיפרתי לו שאמי הזעיקה אותי לבית אבות כשהייתה בת 94, כשנתיים אחרי מות אבי, שנפטר בגיל 102. היא ביקשה שלא אכעס עליה, אבל אין לה רצון לחיות יותר כשאבא איננו והילדים והנכדים והנינים לא באים לבקר. שאין טעם לחייה. אמרתי לה "שרה'לה, את ילדה גדולה, תעשי מה שאת חושבת שטוב לך". לפני שנפרדנו, היא ביקשה שאדאג שמ', העובדת המסורה שאהבה אותה מאוד, תקבל את מכונת הסריגה שלה. "לימדתי אותה לסרוג ולא יהיה לה כסף לקנות מכונת סריגה, אז תאמר לה שזו מתנה ממני".
שלושה ימים אחר כך, בחצות, אמי צעקה את שמי. מצבה הידרדר. הזעיקו את הרופא המסור, ד"ר אדי. בקול בוכים הוא בישר לי שאמי נפטרה, ללא סבל או כאבים. כששמע את הסיפור, יובל פרנקל הזיל דמעה. ולמען האמת, גם אני. איך כתב אריק? "תודה, אנשים טובים, תודה". תודה, יובל פרנקל.