השבוע הזה היה מבאס, ולאו דווקא בגלל מעלליה של רוסיה באוקראינה. המשטרה הוכפשה לשווא, התקשורת ודאי לא הוסיפה לעצמה נקודות על "התחקיר" שלא באמת היה, ולקינוח הכפשנו עוד קצת את טובי בנינו בעניין הפנסיות הצבאיות. ההתייחסות לבכירי צה"ל כאילו היו עלוקות מוצצות דם היא בלתי נתפסת, בשעה שהם מתנדבים לשרת את המדינה.
יש סביבנו קצת יותר מדי סחי, ולא משנה לאן מסתכלים. זה לא בריא לנו כחברה. זה קרה כי נקלענו למצב אבסורדי שבו הזנב מכשכש בכלב, ולכאורה אין דרך להימלט מזה (בדגש חזק על המילה "לכאורה"). מרבית אזרחי ישראל כועסים כשגורמים קיצוניים משתלטים על סדר היום, ולא משנה כמה הגורמים הללו צודקים, או כמה הם משוכנעים שהם "מיעוט נרדף".
השבוע היה זה דווקא בני גנץ שהחליף את ווליד טאהא בחרמות על עבודתה של הקואליציה. הרי לא ייתכן שבכל שבוע גורם אחר ישתק את הממשלה כי "הוא צודק". אי אפשר להתנהל ככה. בנוסף, כל ישראלי צריך לחוש מובך מכך שהמורדת החצופה ממרצ, ג'ידא רינאוי זועבי, זכתה בתפקיד של קונסולית. כל ישראלי גם צריך להיות מובך מח"כ אלי אבידר המתיש, שהחליט לפרוץ במסע צומי חסר תועלת, ושכח את העובדה השולית שאף אחד מעולם לא בחר בו לכנסת. כל הסיבה לקיומו בפרלמנט היא שאביגדור ליברמן עשה טעות ובחר בו.
אז כן - הממשלה מקרטעת. אבל מה האלטרנטיבה? כשמסיטים את המבט מהבלגן הילדותי בקואליציה, רואים רק כאוס גדול יותר. בליכוד מתפרעת חבורה קולנית שכבר תקופה ממושכת מכשכשת במפלגה הכי קרובה למפלגת שלטון ביחס לכל שברי המפלגות האחרות בכנסת.
עצוב שמפלגה שחברים בה אנשים רציניים עם קבלות כמו ניר ברקת, אבי דיכטר, יובל שטייניץ וגלעד ארדן, נכבשה על ידי חבורת פה הג'ורה. במקום להיות סמל לממלכתיות, היא מתמחה בפייק ניוז שבעין בלתי מזוינת נראה כמו חדשות אמיתיות, ומטרתה היחידה היא להלהיט את הבייס וממש לא משנה איך, ומה יהיו ההשלכות.
עם "אלטרנטיבה" כזו, שתומכת לא רק בשלטון החרדי אלא גם באיתמר בן גביר ובגורמים הקיצוניים ביותר בקואליציה, כבר עדיף ראש ממשלה עם 7 מנדטים שלא יכול לפטר אף אחד. אפילו עדיף לבלוע את הצפרדע של הזועבי התורנית, שאמורה לייצג בסין את המדינה היהודית שהיא לא מאמינה בה.
איפה המיינסטרים?
פרשני הימין מצקצקים שוב ושוב על כך שלו רצון הציבור היה מתממש, "הייתה פה ממשלה של 72 ח"כים ימניים". אבל זה פשוט לא נכון, וחזרה על המנטרה הזו לא תהפוך אותה לנכונה יותר. אל לנו לשכוח ש־16 מתוך ה־72 הללו הם חרדים, לא ימניים, וש־6 נוספים מתהדרים בנוצות הציונות הדתית הערכית, בעוד רובם מעולם לא שירתו בצה"ל, ומתנהלים כחסרי אחריות קיצונים. הטרגדיה הישראלית היא חולשתו של המיינסטרים. מרבית הישראלים מסכימים על נושאים רבים שלכאורה נמצאים במחלוקת, כי פוליטיקאים עלובי נפש דואגים להקצין אותם ולפמפם תעמולה מתסיסה שלא מתכתבת עם המציאות.
מרבית הישראלים רוצים מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, אך בשום אופן לא פוסט־ציונית. מרבית הישראלים רוצים מדינה ששומרת על הצביון היהודי והמורשת, אבל במקביל מאפשרת גיור, משלבת את הציבור החרדי בשוק העבודה, ומאפשרת תחבורה ציבורית בשבת במחוזות חילוניים. מרבית הישראלים מבינים שעם כל הכבוד לזכויות אדם, חשוב לנו גם לשמור על הצבא שלנו, כמו גם על השב"כ, המוסד והמשטרה, כי אנחנו וילה בג'ונגל. רובנו מבינים היטב שאנחנו זקוקים לשירותי הביטחון שלנו, ואין לנו כלום בלעדיהם.
רובנו יודעים שהמפלגות החרדיות יכולות אבל לא חייבות להיות בכל קואליציה. בינן לבין לאומיות או פטריוטיות אין דבר וחצי דבר, ולא משנה כמה יצעקו נואמי ההבל במליאה. האמת הזו לא תשתנה גם אם התועמלנים חסרי הגבולות יכנו את החרדים "סיירת מטכ"ל", על אף שרובם אינם מתגייסים לצבא ומתקיימים רק מתקציבי המדינה.
הטרגדיה האמיתית היא לחשוב שיש רק שתי אלטרנטיבות לממשלה: אחת מהן היא זו הקיימת והמתקשה להתנהל, והשנייה פשוט בלתי נסבלת וממשיכה לפנטז על 61 האצבעות הבלתי מושגות למרות כל הכישלונות. ישנה אופציה נוספת: ממשלת אחדות לאומית, שלוקחת את הטוב מכל העולמות. ממשלה שמחזירה את השפיות למיינסטרים. ביקום מקביל הממשלה הזו הייתה צריכה לקום כבר לפני שלוש שנים, ומי שאמורות היו לנהל אותה הן הליכוד וכחול לבן דאז, שהשתוו בכמות המנדטים.
מאז אומנם עברו הרבה מים בירדן, ומרוב תעמולה חלקנו כבר שכחנו איך הגענו עד הלום, אבל הפלונטר הפוליטי שפוליטיקאים עלובי נפש מתאמצים לשמר עד כמה שרק אפשר, התחיל שם.
בלי חרדים ומרצ
המיינסטרים הישראלי מיוצג בכנסת על ידי 75 מנדטים: הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה. בלי פוסט־ציונים, בלי עסקנים חרדים שמעיבים על העתיד הכלכלי של המדינה, בלי קונסולים שלא מוכנים לשיר את "התקווה".
סמוטריץ', מוכשר ככל שיהיה, לא מייצג את המיינסטרים הישראלי בשום צורה, ועל אחת כמה וכמה איתמר בן גביר. החרדים אינם מייצגים את המיינסטרים, ורק התרגלו ל"סטטוס־קוו" שלפיו הם אמורים לינוק עוד ועוד תקציבים ובנוסף לקבל מונופול על הגיור, קצבאות הילדים והכשרות.
עם כל הכבוד לפאתוס שלהן - גם מרצ המנותקת אינה מייצגת את המיינסטרים הישראלי בשום צורה, וגם מרבית חברי הכנסת של המפלגה שמתקראת "העבודה".
על המשותפת הבדלנית והלעומתית בכלל אין מה לדבר. מה שכן - העובדה שמפלגה ערבית נכנסה לממשלה צריכה להיות מקור לגאווה לכל ישראלי פטריוט באשר הוא. רק שבעולם הדפוק של התעמולה חסרת הפשר שנקלענו אליו, מכשירים את רע"ם כשהיא עשויה להצטרף אלינו, ואם היא מצטרפת ליריבים - צווחים שזו הממשלה הפלסטינית הראשונה. בפועל, קיומה של רע"ם בכל ממשלה הוא תקדים מעולה, אבל ממש לא מומלץ שהממשלה תהיה תלויה בה.
בשורה התחתונה: אנחנו חווים לא מעט בלגן, ולכאורה האלטרנטיבה לבלגן היא הרבה יותר גרועה. לכן כדאי שמבעד לכל הרעש, הצעקות והפרובוקציות תמיד נזכור: יש לנו מספיק נבחרי ציבור בכנסת שהם מיינסטרימים, אחראים, ממלכתיים, מוכשרים, מקצועיים וטובים. ביקום מקביל הם היו מקימים יחד קואליציה לתפארת ומקדמים יחדיו את המדינה.