שעה קלה אחרי שנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שיגרה לכל שופטי ישראל את המכתב ששלחה רגע אחד קודם לכן לח"כ דודי אמסלם, החל גל חנופה לשטוף את רשת התפוצה הפנימית של מערכת המשפט. בזה אחר זה מיהרו עוד ועוד שופטים להתחרות ביניהם מי יחמיא יותר לנשיאה, מי יכריז ראשון שהיא צודקת, ומי יתייצב בעוצמה גדולה יותר לצדה במאבקה הנחוש מול הרעים.
הנה כמה דוגמאות: "שופטי בתי המשפט השלום מחזקים את ידך בהמשך למכתב הגלוי ששלחת היום", כתב לחיות עדי הדר, שופט בית משפט השלום בתל אביב וסגן יו"ר הנציגות הארצית של השופטים. "תודה על התמיכה ועל עמידתך האיתנה לצד שופטי ישראל", כתבה גם שופטת המחוזי בתל אביב רחל ערקובי. "כל שופטי ישראל ורבים אחרים מחוץ למערכת המשפט תומכים במכתבך הגלוי, וגם תומכים בך אישית ללא עוררין", הוסיף שופט בית משפט השלום בעכו ג'מיל נאסר.
"יישר כוח, כל כך חשוב להגיד את הדברים. תודה רבה", חידדה מירה רום־פלאי, שופטת השלום מראשל"צ. "תודה לנשיאה", כתב גם שופט השלום מתל אביב ליאור ברינגר, "מכתב קצר, מדויק, קולע וחשוב".
"תודה רבה לכב' הנשיאה, מסר חשוב, חד, ערכי. כולנו כאיש אחד באנו", נתן את חלקו השופט אבשלום מאושר, סגן נשיא השלום באשקלון, וחתם "אבשלום מהשכונה". אלון גביזון, נשיא בתי משפט השלום במחוז הדרום, הרחיק לכת עוד: "מציע להוסיף את הרשימות של כולנו בחתימות". עוד רגע היה מציע מישהו לפרסם עצומה בעמוד 3 ב"הארץ" ולהכריז מלחמה של מערכת המשפט נגד האמסלמים.
בשבוע שבו רושמת נשיאת בית המשפט העליון ניצחון מוחץ בוועדה לבחירת שופטים, נדמה שאין כמו עדת שופטים חנפים, התלויים בקידומם בנשיאת העליון, כדי להבין כמה חולה המערכת וכמה דפוקה השיטה.
בתשובה לשאלתי, השיבה לי השבוע לשכתה של השופטת חיות, שהיה בין השופטים גם מי שביקר את מכתבה. אינני יודע במי מדובר, אינני יודע בכמה שופטים מדובר, אני גם לא רומז חלילה שאני לא מאמין לנשיאה, אני רק אומר שמקורותיי, שעינם שזפה לא מעט הודעות ברכה שנשלחו לחיות במערכת התפוצה הפומבית של עובדי הרשות השופטת, לא ראו כאלה.
יודעים מה? נניח שהיו מי שגילו אומץ לב. עדיין, מה לדעתכם הסיכוי ששופטים שקידומם תלוי בנשיאה יעזו לשחות נגד הזרם? הרי לא יכול להיות שאין במערכת המשפט כמה עשרות שופטים שסברו שהנשיאה טעתה, לא רק בעצם ההתכתשות עם פוליטיקאי, אלא גם בכך שהתעלמה מהמהות העמוקה מעט יותר. מהעובדה שמספר מצומצם מאוד של שופטים מזרחיים ב־74 שנות המדינה מעיד על בעיה.
מהעובדה שמערכת שבה השופט המזרחי הראשון מונה רק 14 שנים אחרי קום המדינה; שהשני הגיע רק 16 שנים מאוחר יותר, כשהראשון פרש; שבמשך שנים ארוכות, בין 1989־2001 לדוגמה, לא כיהן בעליון אף שופט מזרחי; ושעד היום אנחנו סופרים אותם אחד־אחד ובקושי – היא מערכת שכתם שחור מתנוסס מעליה.
נניח שמתוך 800 ומשהו השופטים שיש בישראל, יש 50 שהמציאות הזו לא נותנת להם מנוח. כמה מהם, לדעתכם, יכולים להשמיע את קולם, מול מכתבי עמיתיהם המוחאים כפיים לנשיאה, ולהעריך שלא יבולע להם כשהתיק שלהם יגיע לוועדה לבחירת שופטים בסבב המינויים הבא?
כאמור, בואו נניח שיש חבורה של שופטים כאלה, שמזהים את מנהגה הקבוע של הנשיאה חיות, בכל פעם שהמערכת שלה סופגת ביקורת, להגיב לגופו של המבקר ולברוח מעיסוק במהות. הרי כך עשתה כשענתה לאמסלם, ובחרה שלא להתייחס לסוגיה המעיקה של היעדר המזרחיים מהעליון.
כך עשתה כשתקפה את בצלאל סמוטריץ', שביקש לבדוק את ניגודי העניינים של השופטים בכלל ושל חיות עצמה בפרט, והיא מצדה הגיבה במכתב חריף, עמוס ב"גל עכור" וב"שפל המדרגה" ובטענה כי "מדובר בהצעה הנובעת ממניעים לא ענייניים", העיקר לא להתייחס לטענות לגופן.
כך עשתה כשיריב לוין ביקר בחריפות פסק דין מרחיק לכת של בג"ץ, והיא מיהרה להאשים אותו שסגנונו "מביש", ש"בינו ובין ממלכתיות אין דבר וחצי דבר", וש"הדברים מלמדים יותר על אומרם מאשר על בית המשפט שנתן את פסק הדין", העיקר לא להשיב לעניין. כך עשתה כשתקפה את חברי הכנסת שקידמו את פסקת ההתגברות, וכך עשתה כשתקפה את בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה, בכנס של לשכת עורכי הדין.
אז נניח, כאמור, שיש כמה עשרות שופטים, מתי מעט ממש, שרואים פעם אחר פעם את התגובות של הנשיאה שלהם, וסבורים שזה לא בסדר שהיא יורדת לשדה הפוליטי, ושזה עוד יותר לא בסדר שהיא מתחמקת באופן קבוע מתשובות ענייניות לטענות שיש בהן עניין. מה יעשו השופטים האלה?
וכאן אנחנו מתחברים אל הוועדה לבחירת שופטים. בוועדה הזו יושבים בין היתר שלושה שופטים מבית המשפט העליון, ובראשם הנשיאה. כמעט כל המינויים, בכל הערכאות, נעשים בהסכמה איתה. כל מועמד לקידום יודע שהסתבכות עם הנשיאה, או הבעת ביקורת עליה, או התעמתות עם גישתה, או פסיקה שאינה מתיישבת עם תפיסותיה, ידרדרו את סיכוייו להגיע לאנשהו בחיים.
מי שמבין את זה, מבין גם שמי שמתקדמים הם בדרך כלל מי שמיישרים קו עם המערכת, או מי שמקפידים לשמור לעצמם את עמדותיהם כדי שלא יידעו שהם לא. שיטת הבחירה הזו של השופטים מייצרת לנו מערכת משפט בינונית ואחידה בחלקים גדולים שלה, גם אחרי שהבאנו בחשבון את החריגים שהצליחו להבקיע את החומה בזכות הזדמנות פוליטית נקודתית כזו או אחרת.
בפעם הבאה שתשמעו מישהו מדבר על עצמאותה של המערכת, ועל עצמאותם של השופטים, חשוב שתזכרו שהשיטה שלנו מבטיחה שהמסה הגדולה של השופטים שיקודמו תבוא משורות הפודלים, משורות החנפנים, ומשורותיהם של אלה שיודעים היכן מרוחה הפרוסה, ושילכו לעזאזל כל האמסלמים של העולם.
