לנוכח ארבעת המינויים החדשים לבית המשפט העליון, חשוב להעמיד דברים על דיוקם לפני שמוליכים את ח"כ דודי אמסלם אל כיכר העיר כדי לקפד את ראשו, מטאפורית, לעיני המוני המורמים מעם, בעיני עצמם, אלה ששפתם, כביכול, תמיד “נקייה”.
אסתר חיות, כמו גם הארבעה שמונו בימים האחרונים, לא נמשחה לתפקידה בידי מלאך וגם לא בידי שרף. אין גם להכתיר את מכתבה כדברי אלוהים חיים. הם לא כאלה; ולא רק בשל העובדה שלתפיסתי היא נמצאת במקום שבו היא נמצאת לא רק בשל כישוריה המשפטיים, אלא גם בגלל שיטה קלוקלת שאינה דוגלת במצוינות כי אם בהמשכיות. שופטים ממנים שופטים; מה שמאפשר לאוליגרכיה רקובה חיי נצח.
מיליוני אזרחים הולכים לקלפי כדי לבחור בחברי הכנסת, אולם כדי לקבל מושב בגבעת רם די בשבעה חברים בוועדה למינוי שופטים; הלוא היא הפורום היחיד בישראל מסוגו שאינו נגיש לבחינת הציבור. בהמשך, מופעל מנגנון הסניוריטי, שלפיו השופט הוותיק ביותר מתמנה לעמוד בראש המוסד הכי משמעותי במערכות השלטון במחוזותינו; זה שלא ממש סופר גופי שלטון אחרים.
שיטה זאת גם גורמת לכך, אגב, שניתן לתכנן שנים מראש מי יהיה נשיאו של בית המשפט העליון. אהרן ברק עשה את זה, בזמנו, כאשר הוא גרם למינויה של דורית ביניש לשופטת בערכאה שבה הוא שימש נשיא כדי להבטיח, כך להערכתי, את המשכה של המהפכה החוקתית.
חיים רמון, פעם שר משפטים, יכול לספר דבר או שניים על ניסיונו להכניס שינויים בשיטה. ציוץ אחד שלו הוביל אותו, כך אני מאמין, לעימות עם מערכת כוחנית, מצופפת שורות, שמיהרה להגיב.
מאז כיהנו בתפקיד הזה כמה וכמה אנשים, אבל איש מהם לא העז להתעסק עם אלה שבהינף קולמוס אחד יכולים להפוך את חייהם לגיהינום; עד שהגיע אמסלם. הוא לא זכה להיות שר משפטים, אבל את האמת הוא ידע להטיח בפניהם של אלה שחושבים שהם מעל לכל ביקורת ציבורית.
עם הסגנון ניתן להתווכח, אבל על דבר אחד צריך להסכים: לעצם העניין אמסלם צדק. דחיית עתירתו בגלל שאין לו, כביכול, “זכות עמידה”, משום שהוא מתערב בריב לא לו, כמאמר השופטים, לא היה לה אח ורע מאז שברק פתח את שערי בית המשפט העליון לכל דכפין. ההחלטה הצביעה בעיניי על איפה ואיפה בהתייחסות לעתירות שמגיעות מהצד הימני של המפה.
דחיית בקשתו של אמסלם לדיון נוסף בידי חיות הייתה עוד פחות צודקת; ולכן בקלות אני מייחס אותה לאפליה אינהרנטית שקיימת במוסד שבראשו עומדת מי שגדלה לצדם של “מזרחים”.