בימים אלה של מלחמה במזרח אירופה, אני חושב הרבה על אבי, ההיסטוריוסוף אב”א אחימאיר, שהיה בקיא מאין כמוהו בתולדות רוסיה, בהבנת נבכי נפשו של העם הרוסי. העולם התקדם מאז פטירתו לפני 60 שנה, אבל נפש האדם, שאיפותיו, תאוותיו, יצרי ההרס והשלטון המקננים בקרבו – היו כשהיו. במיוחד אמורים הדברים לגבי העם הרוסי.
התזה של אבי – במיוחד בעבודת חייו שלא הספיק להשלים, אקדמות למהפכה הרוסית־קומוניסטית - הייתה פשוטה למדי. העם הרוסי מאז שחר היווצרותו אינו בנוי לדמוקרטיה, זקוק לשליט יחיד, שבידיו הוא מפקיד את גורלו וחייו. פעם היה זה הצאר, פעם זה מזכיר המפלגה, וכיום זה הנשיא.
שלטון הצארים הגיע לסיום במהפכת אוקטובר 1917, שהעלתה את המפלגה הקומוניסטית לשלטון. קמה ברית המועצות, שלטון קומוניסטי מהודק ששיא גילומו הרצחני היה בדמותם של לנין וסטלין, והגיע לסיומו ב־1991. האימפריה התפרקה לרוסיה ולמדינות הלוויין. ניסיונות לדמוקרטיזציה לא החזיקו מעמד. ואז הגיע עידן פוטין – רוסיה חזרה לעצמה, למסלול של שלטון יחיד, אדם אחד שבלי לברור אמצעים מנסה להחזירה לגדולתה, כטוב בעיניו.
גם בלי מדינות חבר העמים, שהיו כפופות למוסקבה ב־74 שנות ברית המועצות, רוסיה ענקית בשטחה ובמספר האוכלוסייה. עובדה זו אינה מפיגה את תאבונו של השליט התורן, שרואה צל הרים כהרים, ובתואנה של איומים מן המערב על ארצו - מאמצי אוקראינה הסמוכה להסתפח לברית נאט”ו - יצא לסכל את ה”מזימה” במחיר דמים נורא.
בחיי היומיום שלה אכן ניסתה אוקראינה להתמערב, למגינת לבו של השכן הזועם. אין להתעלם מכך כי גם רוסיה עברה תהליכי מודרניזציה תחת שלטון פוטין, ועדיין באופייה, בנפש אזרחיה, היא אינה בנויה לדמוקרטיה של ממש. הקרמלין – השליט היחיד בארמונות הזהב – קובע את דרכה ומקומה. חשתי זאת בביקורי האחרון ברוסיה ב־2019, בטרם הקורונה. הרוח הסובייטית הקרה לא לגמרי פגה.
באוקראינה בעלת העבר האנטישמי, שבה ביקרתי ב־2016, נשבו רוחות של ליברליזם ודמוקרטיזציה. כל זה עומד להשתנות אם יושלם כיבושה. מדינת ענק שתוצאת המתקפה הברוטלית שנכפתה עליה עלולה להחזיר אותה למאה הקודמת, נעדרת עצמאות. מסך ברזל חדש שוב יחצוץ בינה לבין המערב.
מה שכן השתנה במרוצת השנים הוא חולשת המערב הנגלית לעין כל. פוטין קורא היטב את תמונת המצב, דורס את אוקראינה בידיעה שנאט”ו לא תגיב במתקפת נגד - והרי לצורך זה קמה הברית! הוא רואה את המנהיגים מולו ומגחך: ביידן, ג’ונסון, מקרון. הנה סיבה טובה לשליט תקיף כמיטב המסורת הרוסית לא להרפות, להשלים את מלאכת הכיבוש, לאיים על השכנות האחרות, ולהחזירן לחיק האימפריה הרוסית המתכוננת מחדש. הלב עם העם האוקראיני ועם נשיאה היהודי וולודימיר זלנסקי, פעם שחקן וחקיין, היום מנהיג אמיץ, בודד, שחייו תלויים לו מנגד.
זוהי מלחמה שבינתיים רחוקה מאיתנו, אלא אם כן יהיו לה השלכות גם על אזורנו. מי יודע מה יביאו עמם הימים הבאים? אנחנו רגילים למלחמות שלנו, כאשר הערבים מנסים שוב ושוב לתקוף אותנו. את השטחים ביהודה ושומרון ובגולן כבשנו־שחררנו רק לאחר תוקפנות האויב נגדנו. כמו אוקראינה היום, גם אנחנו עם לבדד ישכון, הגם שהיו מי שחשו לעזרתנו, פעם זו הייתה צרפת ולרוב זוהי ארצות הברית. ומה יהיה בעתיד? לנוכח חוסר המוכנות והנכונות של אירופה ואמריקה להיחלץ לעזרת אוקראינה, הלקח ברור גם לנו. נאט”ו התגלתה כנמר של נייר מול הדוב הרוסי. הסדר העולמי הקיים מתערער, ועדיין אין יודעים לאן האירועים הדרמטיים יובילו.
לא קל להביט על הזוועה באוקראינה, מלחמה בארץ רחוקה, אבל גם באזורנו לא תם עידן המלחמות. לצד הסכמי שלום מבורכים, מתעצם האיום עלינו מצד איראן ושלוחיה. וזה מחזיר אותנו לדברים שמשמיע המתריע בשער הבלתי נלאה, אלוף (במיל’) יצחק בריק. אוזלת היד של נאט”ו מול הרוסים דומה לדבריו למה שקורה אצלנו מול אויבינו, הנערכים ליום פקודה מאיראן. מול האויב המתעצם, יודע בריק לזעוק כי צה”ל הקטין את צבא היבשה בצורה קיצונית, ואין לו מענה למאות אלפי הטילים והרקטות ואלפי הכטב”מים של האויב.
היום אנחנו מסתכלים מהצד על המלחמה המתנהלת במזרח אירופה, באמפתיה לאוקראינים האומללים, בדגש על הקהילה היהודית, ואילו מחר, כמו במלחמות ישראל הקודמות, יביט העולם באדישות על המערכה החדשה שתתנהל נגדנו. הנוכל לה? היילמדו הלקחים ממלחמות ישראל בעבר, ואולי יותר מהמלחמה הרחוקה־קרובה באוקראינה? השאננות מסוכנת. אנחנו לבדנו נצטרך להגן על קיומנו. זה גם מה שלימדנו אבי ז”ל, שאילו היה בחיים כיום, בוודאי לא היה מופתע כלל וכלל מהדיקטטור פוטין, ממשיכם של הצארים והקומוניסטים ב”אמא רוסיה”.
בעוד הסדר העולמי מתערער: מה צפוי לישראל במערכה הבאה שתנהל?
היום אנחנו מסתכלים מהצד על המלחמה באוקראינה, ואילו מחר יביט העולם באדישות על המערכה שתתנהל נגדנו. הנוכל לה? היילמדו הלקחים? השאננות מסוכנת. אנחנו לבדנו נצטרך להגן על קיומנו. זה גם מה שלימדנו אבי ז"ל
