לפני הפלישה לאוקראינה, כשרוב העולם חשב שלא יעז, שהוא רק מאיים כדי לסחוט את נאט"ו ולחשוף את חולשת ביידן, יריבו הזקן וחסיד הדיפלומטיה, הרבו לחזור על המשפט: "התשובה ל'מה יהיה?' נמצאת בין שתי האוזניים של ולדימיר פוטין". וכשהחלה הפלישה כתבו הפרשנים שכלל לא הופתעו ושפוטין מעולם לא הסתיר את נחישותו להרחיק את איום נאט"ו מגבולותיו ולגבש מחדש את ברית המועצות הישנה.

פוטין, נשיא רוסיה הטוטאלי, הוא דילמה לעולם, ודילמה כפולה לישראל: המנהיג הרוסי שהכי היטיב עמה ועם יהודי רוסיה, למרות שידע שישראל נסמכת על ארצות הברית. לזכות נתניהו תירשם יצירת הקשר עם המנהיג הרוסי, כשההתחייבויות של נתניהו כלפיו מעורפלות. זכורה פגישתם של רה"מ בנט ופוטין, שבה דרש האחרון שכל ההתחייבויות הנ"ל יישמרו בעתיד. הוא אפשר עד כה למטוסינו חופש פעולה מתואם בסוריה לפעילות נגד מטרות איראניות וחיזבאללאיות.

באחרונה, כחלק מאינטרסים משותפים עם סין ואיראן (זהירות!), נערך מטס משותף של חילות האוויר הסורי והרוסי, הצי הרוסי תמרן בים התיכון, משרד החוץ הרוסי הודיע שאינו מכיר ברמת הגולן כחלק מישראל, שגרירנו במוסקבה הוזמן לשיחת נזיפה, ודובר משרד הביטחון הרוסי אמר שיימשכו התיאומים עם חיל האוויר שלנו בסוריה. האם כל הרמזים בפוטינית אומרים: "תיזהרו, אל תשחקו איתי"?

טראמפ כנשיא התרפס לפניו ועכשיו התפעל ממעשיו באוקראינה (וחזר בו). ביידן קרא לו "רוצח" ואיגד את העולם החופשי להטיל עליו סנקציות קשות ולסייע בנשק ובחימוש לאוקראינים, שמנסים ודי מצליחים, בינתיים, לעכב את הבליץ הרוסי העצום, באומץ ובשיטות שנקטו הפרטיזנים בברית המועצות מול הפולש הנאצי. בהיסטוריה האגרסיבית הפוטינית ייזכרו הדיכוי האכזרי של צ'צ'ניה, הפלישה לגיאורגיה, ההשתלטות על חצי האי קרים.

גם שיבוש סייברי של הבחירות בארצות הברית לטובת טראמפ והפעלת משקלו הצבאי והמדיני לטובת רוצח עמו, אסד, במלחמה בסוריה; והרבה חיסולים של מתנגדיו, ברוסיה ובעולם, וניסיונות לנטרל את יריבו האופוזיציונרי האמיץ נבלני במאסרים ובהרעלה. ב"המתנה" ובפלישה הוא מתעתע בהצהרות כוזבות ובפייק ניוז בנוסח הטראמפי.

כל זה מאתגר ומכפיל לישראל את הדילמה המוסרית והאסטרטגית. לא ברור מדוע זלנסקי, השחקן שהפך לנשיא ולגיבור בעל כורחו, לא השתמש בעברו המאיים של פוטין כדי להתריע בפני העולם על הסכנה הקיומית שהוא מייצג ולדרוש שכל מי שמתנגד לו ולתוקפנותו - יצא בעשרות מיליוניו לרחובות בהפגנה אוניברסלית עצומה.

פרופ' שלמה אבינרי, מגדולי ההיסטוריונים, צפה בראיון שערכתי איתו ב"מעריב" את נפילת ברית המועצות, כשהייתה לכאורה בשיא כוחה, כעשור לפני התפרקותה. בראיון בסוף השבוע לנחום ברנע ("ידיעות אחרונות") הוא קבע ש"שום דבר לא מצדיק את התוקפנות הרוסית", אבל הבהיר ש"פוטין בסופו של דבר הוא פרגמטיקן.

לא מדובר במשוגע", ושיש לקחת בחשבון גם את מניעי הרוסים: התפרקות ברית המועצות, שנחוותה כמשבר לאומי ענק ומשפיל, העובדה שלאוקראינה אין היסטוריה משלה, כי הייתה תמיד חלק מרוסיה, וכל ממשלותיה מאז עצמאותה ב־1991 היו פריכות, וכמובן, ניסיונות נאט"ו להתקרב לגבולות רוסיה, שנתפסים בעיני פוטין כאיום קיומי מצד אמריקה היהירה.

אבל רק פוטין, כמו פוטין, יודע איפה פוטין יעצור, אם ואחרי שיקבל את מבוקשו באוקראינה האומללה. מולדובה? הבלטיות? חיסול נאט"ו? השפלת אמריקה? קביעת סדר עולמי חדש? אלוף השחמט האגדי קספרוב אמר: "אנשים שואלים 'למה?', ופוטין משיב, 'למה לא?'". האם העולם גדול על פוטין או שפוטין גדול על עולמנו?