ההספדים על יואל מרקוס שנפטר בשבוע שעבר לא היו מוגזמים. הוא אכן היה עתונאי משכמו ומעלה, פרשן מעולה, שהיה מחונן באיכויות מיוחדות, שבאו לידי ביטוי בידיעות, דיווחים ובמיוחד במאמרי הדעות והפרשנות שפירסם במשך קרוב ליובל שנים. יואל מרקוס היה ויזכר כדמות מרכזית, נוכחת ומשפיעה בשיח הציבורי שהתנהל בישראל משנות החמישים של המאה הקודמת עד לפרישתו לגימלאות לפני כעשור שנים.
המספידים לא ציינו ולא הזכירו מה שיואל מרקוס לא היה. שבח ויתרון שחשוב וראוי להדגיש על רקע עולם התקשורת הקיים, פועל ובועט בישראל של ימינו. יואל מרקוס לא היה ידוען, הוא לא היה סלב – רחוק מזה. הייתי מיודד עם יואל מרקוס, מקורב אליו במשך עשרות שנים. היו ביננו שיחות נפש ארוכות, שהתנהלו במסדרונות מערכת "הארץ" ובבתי קפה שבהם למרקוס היו שולחנות קבועים שנהג לשבת סביבם.
אני יכול להעיד בשבועה, יואל מרקוס התנזר מכל סימן, נשמר מכל ביטוי ונזהר מכל פיתוי להיחשף כמפורסם, לעורר רושם של רודף כבוד ולהראות כמי שמבקש תשומת לב. במלים אחרות, אולי מבלי שהיה מודע לכך, מרקוס התרחק באופן מוקפד אפילו ממראית עין של תדמית של סלב וידוען.
בכל השנים שפירסם פעמיים בשבוע את הטור שלו ב"הארץ", לא פורסמה אף פעם תמונתו של יואל מרקוס. שמו נעדר מטורי הרכילות. הוא לא התראיין אף פעם. יואל מרקוס היה נאמן ומסור באופן קיצוני למקצוע העתונות, למעמדו כעתונאי, כפרשן. האמינות בעיני קוראיו היתה חשובה לו יותר מכל. גם בעת שהסקופים המפורסמים שלו היו במרכז החדשות, מרקוס לא השמיע הצהרות, לא שיווק התבטאויות. שמר על שתיקה.
לא עלה בדעתו בכלל לנצל את הפרסום שהדיווחים הבלעדיים שלו העניקו לו כדי להעצים את תדמיתו או להשיג חשיפה מיוחדת. יואל מרקוס גם נשמר מאוד מפרסום הערכות. הוא אהב את הסקופים שהשיג. אבל נמנע באופן מוצהר מלהביע הערכות והשערות על הצפוי לקרות בתחומים שהדיווחים שלו נגעו בהם. בשיחות שהיו לי איתו, הרגשתי את הזהירות המופלגת שלו שלא לגלוש להערכות ולהשערות בתחומים מדיניים ופוליטיים על סמך המידע שהשיג.
ליואל מרקוס היתה נגישות לראשי ממשלה ולשרים בכירים. הוא לא היה מקורב אליהם. הם היו מודעים להשפעה שיש לטורים שפירסם, לאמינות שקוראים רוחשים למידע ולפרשנויות שלו, לפופולריות שצבר בעקבות הדיווחים הבלעדיים שלו. סקרים שנעשו בזמנו בתקופות של בחירות העלו כי לטורים בנושאים ובעיות פוליטיים שעמדו בראש סדר העדיפויות של הבוחרים שמרקוס כתב ופירסם יש משקל והשפעה בהיקף של חמישה - ששה מנדטים.
ראשי ממשלה ושרים בכירים חיזרו אחרי מרקוס, ביקשו את תשומת לבו וקיוו לחשיפה במאמריו יותר מאשר הוא חיפש את קירבתם. גם בשיחות פרטיות עם עמיתים וחברים מרקוס לא סיפר ולא דיבר על קשריו עם מנהיגי המדינה. כשהיה נשאל על כך, השיב בקצרה, בהתחמקות. יואל מרקוס היה מלא כבוד והערכה לקוראים. לא מלא בעצמו.
זה לא שהוא לא נהנה מהפרסום שקיבל בעקבות הטורים הקבועים שכתב ופירסם במשך עשרות שנים. הנאתו היתה מוצנעת ואם נתן לה ביטוי - הוא היה מאופק ובשיחות פרטיות. יואל מרקס היה סמל חי, דוגמה ומופת לעיתונות הכתובה שפרחה ושיגשגה בישראל עד שזרועות תמנון הטלוויזיה פשטו והשתלטו על התקשורת בישראל. יהי זכרו ברוך.