משהו: עוד מעט פורים. צריך להחליף את המסיכות של כל השנה במסיכות עם חורים לעיניים, ולראות סוף־סוף את העולם.
בשגרירות בשנגחאי, בקרוב עוד מעט יהיה יום העצמאות, ובכל שגרירויות ונציגויות ישראל ברחבי העולם יישלחו הזמנות לכל חברי הסגל הדיפלומטי באותן מדינות לקראת מסיבת יום העצמאות של ישראל. התגלגלה לידינו ההזמנה שתשלח הקונסוליה הכללית של ישראל בשנגחאי.
ההזמנה מהודרת ובאותיות זהב בערבית, סינית ואנגלית. בלי עברית.
כתוב בה:
כבוד הקונסולית של המדינה הפושעת ישראל ג'ידא רינאוי זועבי מתכבדת להזמינכם לטקס יום הנכבה, שייערך בתאריך יום העצמאות הארור של מדינת ישראל.
בטקס:
הימנעות משירת "התקווה", ההמנון הלאומי של המדינה שאני מייצגת ולא שרה את ההמנון שלה. אי־הנפת דגל ישראל. כיבוד קל.
אוקראינה ואני
הגיע דוור למסור לי דואר רשום, והוא בחור צעיר שלא הכרתי עד כה, ותוך כדי הוא שואל: “כבר שלחת את הטור שלך?". אמרתי: “כן". זה היה ביום חמישי שעבר. הוא ענה: “אז לא כתבת על אוקראינה?". רק אז הבחנתי במבטא רוסי קל בדבריו. הודיתי לו על כך שהוא קורא, אבל גם שאלתי את עצמי שאלה של בעל טור. מה אכתוב? מה לי ולאוקראינה? אני הרי כותב במדינה שבה יש הרבה מאוד אנשים שאוקראינה היא זיכרון חי שלהם. אני מבקש מהם עכשיו: לא לצחוק עליי כשאני כותב על המגעים שלי עם אוקראינה.
טוב, המגע הראשון הוא דרך העם שלי, שחלקו חי בגולה באוקראינה ויצר בה. כשביאליק כתב את “אל הציפור" באודסה, הוא היה בן 18. הציפורה הנחמדת שבה אל חלונו שבאוקראינה מארץ ישראל שאליה הוא מתגעגע. כשהייתי שם, באותה אודסה במסגרת יריד ספרות בינלאומי, נכנסתי לאיזה אירוע ספרותי אוקראיני. חוץ ממני ומעוד סופר לא היו שם ישראלים. אתם יודעים איזה שיר שרה הלהקה מעל הבמה? “כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי". בעברית. לא הבנתי. ועוד הרבה דברים לא הבנתי.
שלונסקי כתב במפורש את המילה “אוקראינה" בשיר מופלא שחוזר בראשי שוב ושוב בימים האחרונים. זה שיר על היום שבו הוא נולד: “היה זה ה"א אדר, הוא יום צאתי מרחם, אדר לבן ככל האדרים, ה"א־ת"ו־רי"ש־סמ"ך", זה היה בשנת 1900, והוא מוסיף את המילים הבאות:
“היה זה כה פשוט, בכפר באוקראינה נולד לאבא־אמא ילד יהודי".
כל כך הרבה ילדים יהודים נולדו באוקראינה, שבה חודש אדר הוא חודש שבו הכל מכוסה בשלג. כפי שאנחנו רואים עכשיו, באדר, בטלוויזיה מאוקראינה. אחד מאותם ילדים יהודים שנולדו באוקראינה הוא היום הנשיא של אוקראינה.
הייתי באוקראינה פעמיים בחיי. פעם אחת עשרה ימים באומן. פעם שנייה עשרה ימים באודסה. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה רגליי דרכו על האדמה הזו. זה היה משמעותי מאוד בשבילי. זה היה בסימפרופול. שם נחת המטוס. היום סימפרופול שבחצי האי קרים כבושה על ידי הרוסים, אבל לא בפלישה הנוכחית.
כשהייתי באומן, לצורך כתבה בעיתוננו בתחילת שנות ה־90, זה היה מיד אחרי התפרקות ברית המועצות ותחילת עצמאות אוקראינה. מול עיניי ראיתי, בשדה התעופה הצבאי שבו נחתנו ליד אומן, איך נראית התפרקות של מעצמה. חיילים וקצינים רצו אלינו והציעו לנו ציוד צבאי למכירה. לא נשק, אבל מעילים, מגפי עור, כובעים.
גרתי אז עשרה ימים בבית אוקראיני בבניין שיכון, דירה שבעלי הבית פינו למעני לאותם עשרה ימים. בצד החיים שלי כיהודי בין יהודים שבאו לאומן לקבר של רבי נחמן, חייתי לרגע גם חיי אוקראיני בדירה של אוקראיני בין שכנים אוקראינים. ניסיתי לספוג גם את החוויה הזו. בחצר למטה הייתה עז. לא מראה של שיכון ישראלי. הטבע ירוק ונהר גדול לא רחוק, אבל בחנויות המזון היה מחסור, ולא היו מים כמה שעות ביום בדירות. היו לי שכנים חביבים שבסלון שלהם תמונה של בוגדן חמלניצקי. עולם קרוב אליי ורחוק ממני, ואני לא ילד יהודי שנולד לאבא־אמא בכפר באוקראינה.
אומן לא רחוקה מכפר ושמו טֶטִיֶיב. יעקב אורלנד כתב ספר שירים ששמו קייב. קייב היום בחדשות, אבל ספר השירים הזה איננו על העיר היפה אלא דווקא על אותו כפר קטן טטייב, שבו יעקב אורלנד בן ה־5 ראה ממחבואו איך אוקראינים מבצעים פוגרום בבני משפחתו. רוצחים מול עיניו בגרזן, אונסים את הנערות והנשים במשפחתו. הוא שתק ולא סיפר על כך כל ימיו אלא רק בספר השירה הנשגב הזה.
בשנת 2009 הוזמנתי לכנס בברלין שנערך על ידי הקונגרס הבינלאומי של יהודי רוסיה. דיברתי שם גם על רומן שכתבתי ותורגם לרוסית, אשר מתרחש בכזריה (אגב, הידעתם שקייב נוסדה על ידי היהודים הכוזרים ונכבשה מהם על ידי הוויקינגים מייסדי רוסיה?). בכנס הזה הבנתי שיש דבר נוסף שאני לא מבין עד הסוף. בין השורות של הקונגרס נשבה מחאה נגד רצון האוקראינים להציג כגיבורים לאומיים מנהיגים אוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים.
הנה קצת, מעט, ממה שהבנתי שלעולם לא אצליח להבין במגעים הקטנים שלי עם אוקראינה.
הצלחה לשר האוצר
במשרד האוצר פצחו בריקודים: “יש, יש, יש. מחיר הדלק עלה בעולם. גדול! יחד עם מחיר הדלק יעלה בעיקר החלק שלנו, שהוא גדול אפילו יותר ממחיר הדלק עצמו. מעל 60%. ניקח המון כסף מהאזרחים. גם חלק המע"מ שאנחנו לוקחים על הדלק גדל, כשמחיר הדלק בעולם עולה. הולך לנו טוב. האזרחים יסבלו. יצטרכו לשלם לנו עוד מס ועליו גם עוד מע"מ, אבל נאמר למסכנים האלה: מחיר הדלק בעולם עלה. יאללה, תביאו לנו כסף".
פינת השלולית
כתבה נסיכה בערך כך:
כל הזמן אומרים לי שאני צריכה רק צפרדע אחד. נכון, רק צפרדע אחד אשר אתן לו נשיקת קסם, והוא יהפוך לי לנסיך.
אבל יש מיליוני צפרדעים בעולם, אז...
תורידו מהם את אלה שאינם יהודים,
תורידו אנטי־ציונים,
תורידו גייז,
תורידו את אלה שהפכו לנשים (רובן יותר יפות ממני),
תורידו אלימים,
תורידו סוטים,
תורידו חסרי תרבות,
תורידו מסוממים, אלכוהוליסטים או מכורים להימורים,
תורידו קיצוניים,
ואז באמת נשאר אחד, ואני לא רואה אותו בשום שלולית.