נגיל 18 התחלתי לכתוב כי רציתי לדבר עם אבא שלי. אתם חייבים להבין, אבא שלי לא התעסק בשום דבר חוץ מאשר בכתיבה. כל היום הוא דיבר רק על זה. על החשיבות של הכתיבה כפעולת ״גאולה״. על היכולת לחבר בין הדמיון לשפה ולברוא עולם ואמירה. על כותבים. בעיקר קפקא. הרבה קפקא. בין לבין הוא גם הזכיר את חנוך לוין, יעקב שבתאי, וויליאם פוקנר, אגאתה כריסטי, ת.ס. אליוט.
היה לי ברור שאם לא אכתוב הוא בכלל לא יראה אותי, וחלמתי להגיע למצב שבו הוא ינתח יצירות שלי, לא כי היה לי חשוב בהכרח להיות נוכח בנתיחת גופה ספרותית, אלא כי זה אומר שהוא בעצם יקדיש לי זמן. אז התחלתי לכתוב, והאמת שיחסית הצלחתי בזה, יחסית לזה שניסיתי קודם להיות מלצר לרגע ועד היום יש אנשים שטוענים בפני משרד הביטחון שיש להכיר בהם כבנפגעי פעולות איבה. הייתי גם לכמה שניות עוזר של גנן שהתמחה בהקמת גינות נוי. עד היום יש שטוענים שהנזק האקולוגי שגרמתי גדול מהנזק של ההתחממות הגלובלית. אז הכתיבה הייתה מבחינתי הצלחה כפולה - גם דרך להגיע לאבא שלי וגם דרך למנוע נזקים אקולוגיים ופיגועי מלצרות.
ביום שהוא נפטר, לפני כמעט שמונה שנים, הגעתי אליו הביתה, וכשהדלקתי את המחשב שלו, ראיתי את העמוד שהוא קרא באינטרנט לפני מותו. זה היה העמוד של הטור האחרון שלי באתר של “מעריב". זה היה הדבר הכי מרגש שקרה לי וגם הכי עצוב - כי מהר מאוד הבנתי שאיבדתי את הקורא הכי חשוב שלי.
בעולם שבו אבא שלי הפך לחלקה בבית העלמין בנהלל, למילים הייתה הרבה פחות עוצמה, וכמה פעמים מצאתי את עצמי תוהה איך בכלל אני יודע שאני עוסק במה שנועדתי לו? כלומר, יצא לי להגיד את זה להרבה אנשים - שאני עובד בתחום שנועד לי - אבל בעצם, אם חושבים על זה רגע, הסיבה שהגעתי לתחום הזה לא ממש קשורה לאיזו תחושת שליחות וייעוד פנימית שבעבעה בתוכי, אלא יותר קשורה למערכת היחסים שלי עם אבי ולתסביך האב שאני סובל ממנו ביחד עם כל שאר התסביכים הנהדרים שמרכיבים את האדם שהוא אני.
ואפילו אם מורידים את עניין מערכת היחסים שלי עם אבי מהשולחן, עדיין לא באמת עבדתי במשהו אחר חוץ מאשר בכתיבה, אז איך אני יכול להיות כל כך בטוח שאני עושה את מה שנועדתי לעשות? מבחינה סטטיסטית הסיכוי שבאמת ״תיפול״ על המקצוע שמיועד לך כבר בניסיון הראשון הוא די קלוש. אולי בעצם זה משהו שאני אומר בשביל לשכנע את עצמי שאני חי חיים נכונים בצורה כלשהי? כי מהי האלטרנטיבה?
להגיד ש״האמת היא שאני עובד במשהו שהגעתי אליו לא משום שהיה לי עניין ספציפי בו אלא משום שזה היה הפתרון שלי למצוקה רגשית, ואין לי שום תחושה שאני עוסק במשהו שנועדתי לעסוק בו אבל אני נשאר במקצוע משום שהחיים חזקים ממני ואני לא ממש חי את עצמי אלא יותר נסחף בזרם הכללי של המציאות של חיי בלי שיש לי מושג לאן אני נסחף ומה יש שם"?
האמת היא שהדבר הזה סקרן אותי ויצא לי לשאול כל מיני אנשים בסביבה שלי על הנושא. גיליתי שהמון אנשים אומרים בקלות דעת ובלי לחשוב הרבה שהם עובדים במה שהם נועדו לעשות, אבל בעצם הם מעולם לא באמת ניסו לעבוד במשהו אחר. וגם ניסיתי להבין מהם איך אדם יודע שהוא עוסק במה שהוא נועד לעסוק בו ולא ממש קיבלתי תשובה ברורה.
אף אחד לא אמר לי משהו כמו: כשאנשים עובדים במה שהם נועדו לו, הם שומעים יום אחד מין קול פנימי שעולה מתוכם ואומר להם ״אתם עושים את מה שאתם צריכים ונועדתם לעשות. כל הכבוד, המשיכו כך״.
וזה מזכיר לי תופעה אחרת שפועלת בדיוק באותו אופן. נשים רבות לפני לידה נוהגות לשאול נשים אחרות שכבר יש להן ילדים, אם הן ממליצות על בית חולים זה או אחר ללידה הקרבה שלהן. והללו משיבות להן בפירוט. יצא לי לראות את זה קורה ממש מולי לא פעם ולא פעמיים, וחשבתי לעצמי שזה פשוט מדהים בהתחשב בזה שמדובר היה בנשים שילדו פעם אחת או פעמיים - ובדרך כלל באותו בית חולים. אז נשאלת השאלה איך הן יכולות בכלל לדעת אם איכילוב או תל השומר או לניאדו או אסותא אשדוד הם בתי חולים טובים ללדת בהם או לא? הן הרי לא ילדו בכל בתי החולים האלו. אפילו לא רק בשניים מתוכם.
אנשים אומרים הרבה דברים בלי לחשוב עליהם באמת. זה כולל אותי כמובן. בעצם אני אפילו לא חשבתי כשהתחלתי לכתוב שאולי אני נכנס למקום בעייתי שיביא לי רק צרות ותסביכים בחיים. לא חשבתי על זה שאני נכנס לתחום שיהיה לי די קשה למצוא את עצמי בו ואת הקול שלי בתוכו כי אבא שלי כבר עשה בו כברת דרך די גדולה ומראש ישפטו אותי לפיו.
נכון שהמקרה שלי בולט, כי הוא קשור לתחום שיש בו ממד ציבורי, אבל אני מרגיש שהסיפור הזה קורה גם אצל אנשים אחרים. אצל בנים אחרים שנכנסים לתחום ההתמחות של אבא שלהם ולא מבינים לאיזו מערבולת רגשית הם נכנסים. בדיוק כמוני הם לא מבינים שהם נכנסים למקום שבו ישפטו אותם וישוו אותם כל הזמן לאביהם.
בכל אופן, עכשיו זה כבר מאוחר מדי בשבילי. וחבל לי מאוד. כי בתוך תוכי אני מרגיש תשוקה מסוימת לתחום הנדסת חשמל. נראה לי שהייתי יכול להיות מהנדס חשמל לא רע. אני מאוד אוהב לדבר על חשמל ואפילו התחשמלתי פעמיים בחיים שלי - שזו חוויה שאני חושב שכל הנדסאי חשמל צריך לעבור לפחות פעם אחת בחייו. גם הייתי מאוד שמח למכונית חשמלית, איזו טסלה קטנה, לא בהכרח בגלל העניין הסביבתי, אלא בגלל אהבתי הגדולה לחשמל. אבל זה מאוחר מדי בשבילי, וכנראה שאותי אתם לא תפגשו כשאדפוק לכם בדלת כדי לתקן לכם בעיית חשמל כלשהי. אותי תמשיכו לפגוש כאן שבוע אחר שבוע. שיהיה סופ״ש מחשמל.