אני מניחה שכבר יצא לכם להיתקל ברשימות האלה - הנשים המשפיעות בישראל, הנשים המשפיעות מתחת לגיל 40, הנשים המשפיעות בתעשייה, וזה נמשך ונמשך. בכל פעם שאני נתקלת ברשימה כזו אני נאלצת לשפשף את העיניים ומתקשה להאמין שאנחנו ב־2022. ניסיתי לחפש רשימות דומות של גברים, ואני מניחה שלא יפתיע אתכם שלא מצאתי. כנראה שגברים לא צריכים רשימות נפרדות.
בשנים האחרונות, ארגוני נשים דורשים ייצוג שוויוני של נשים דוברות בכנסים מקצועיים, ובמקרים קיצוניים קוראים להחרים כנסים אם אין בהם ייצוג שוויוני. באמת שניסיתי להבין את הרציונל. באופן אישי, רגליי לא תדרוכנה בכנס שכפו עליו ייצוג שוויוני. השאיפה שלי היא ללמוד מהאנשים הטובים והמנוסים ביותר בתחום מסוים, וכמו במקרה של הרשימות, המסר שמועבר הוא שנשים לא מספיק טובות להתחרות מול גברים בכוחות עצמן.
אנחנו צריכות להתקדם ולהתנער מהתפיסות הפרימיטיביות שאומרות שנשים לא מספיק טובות/מוצלחות/מוכשרות, ולכן הן צריכות כל מיני מעקפים. ניקח לדוגמה את הרעיון של שריוני נשים ברשימות לכנסת. עד כמה הוא משרת את המטרה? אין ספק כי ייצוג נשי הוא דבר משמעותי, ושתרומתן של נשים לתהליכי קבלת החלטות כבר הוכיחה את עצמה - אך השריון מקבע את אותן תפיסות שנשים פועלות כל כך קשה כדי לשנות. דווקא בעידן של מודעות פמיניסטית מוגברת, מועמדת צריכה להישמע בגלל דעותיה, ניסיונה והישגיה. אלו הפרמטרים שצריכים לעמוד למבחן, ממש כמו אצל כל נציג ציבור אחר. אלא אם כן נשים בטוחות מראש שהן לא יעמדו בהם, ולכן צריך לייצר עבורן קיצורי דרך - שם קוד לאפליה מתקנת. אני מוותרת על התענוג.
החלק האירוני בכל הסיפור זה שהוא לא מגיע מגברים, אלא מנשים. הן אלו שמייצרות מציאות שעל פיה נשים זקוקות ליחס מיוחד.
הטרלול לא מסתיים במכסות, שריונים ותקנים: עידן הפוליטיקלי קורקט מכתיב לנשים גם ממה הן צריכות להיפגע. לאחרונה למדתי שבתור אישה אני אמורה להיפגע כאשר מדברים אליי בעברית תקנית. כדי שאנחנו הנשים הרגישות נרגיש טוב עם עצמנו, יש להשתמש בשפה "א־מגדרית" כגון מ' סופית ונ' סופית מחוברות, או לכתוב צורות זכר ונקבה בהפרדה בנקודות או בלוכסנים. כשאני רואה שלטים מהסוג הזה, כל מה שאני מסוגלת להרגיש זה גיחוך. אם יש מישהי שעיוות השפה הוא שיגרום לה להרגיש שמכירים בקיומה, אנחנו בבעיה רצינית.
הגיע הזמן לצאת מהתפיסה המקובעת שהדרך לקדם נשים היא לכפות על הסביבה ייצוג שוויוני בשפה, בעמדות ניהול, באקדמיה, בכנסים. המציאות היא שנשים וגברים אינם שווים, וגם לא היינו רוצים שיהיו. שוויון הזדמנויות כן, שוויון בזהות המגדרית לא. העולם שלנו היה מאוד משעמם לו כולנו היינו שווים. גברים ונשים חושבים אחרת, מתבוננים באופן שונה על העולם ומונעים ממוטיבציות שונות. זה היופי בחיים האלו. מכאן שגברים ונשים הינם בעלי סט כישורים שונה. לא פחות טוב, לא יותר טוב - שונה. על כן, התפיסה צריכה להיות שאם אדם טוב במה שהוא עושה, אנחנו רוצים לראות אותו בקדמת הבמה, ללא קשר למגדר.
אבל הבעיה רק מחמירה. העצמה נשית לא מסתכמת בכפיית ייצוג שוויוני – כעת היא גם מסבירה לנשים כיצד למדוד את עצמן, מהי הצלחה עבורן, לאן הן צריכות לשאוף וכיצד הן אמורות להגשים את עצמן. החברה שלנו לא מעודדת נשים לעשות מה שטוב להן, אלא קובעת הצלחה על פי קריטריונים שנקבעו עבורנו על ידי גברים.
לא אשכח איך בתיכון, כשהיינו צריכים לבחור מגמות, סימנתי בטופס "מדעי החברה". כנערה שקראה את כל כתבי פרויד ולאקאן, זה נראה לי המשך טבעי של תחומי העניין שלי. נאוה, המחנכת שלי, התקשרה לאמי וזימנה אותה לפגישה דחופה. "עם הציונים שלה, זה בזבוז של כישרון", אמרה לה. "מדעי החברה שתלמד בזמנה החופשי. פיזיקה זה מקצוע שיבטיח את העתיד". הלחץ עבד. בהפסקות מצאתי את עצמי מתקנאת בחברותיי שדיברו על אריקסון ופיאז'ה, בעודי צריכה לשנן משוואות של ניוטון. סיימתי עם 90 ושנאתי כל רגע.
למחנכת שלי היו כל הכוונות הטובות "להבטיח את עתידי". היא לא אשמה, היא הושפעה מהמסרים שהדהדו אז וממשיכים להדהד גם היום. מסר שעל פיו מקצועות ההנדסה, המתמטיקה והמדעים הם הנוסחה להצלחה בחיים. נשאלת השאלה: האם המודל הזה אינו מתעלם מכך שחלק גדול מהאוכלוסייה יגיע למימוש מיטבי של הפוטנציאל בבחירת מקצועות המוגדרים כ"נשיים"? ואם יש מישהו שסבור שלהגיד לאישה שהיא מתנהגת באופן נשי, או שהיא בחרה מקצוע נשי זה מעליב, הבעיה אצלו. המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל זה שאני מתנהגת כמו אישה, מהסיבה הפשוטה שאני אישה, ובכל בוקר אני מברכת "ברוך שעשני אישה".
בקמפיין מיתולוגי של חברת אולדייז ביקשו מילדים וילדות לרוץ כמו ילדה, להתקוטט כמו ילדה ולמסור כדור כמו ילדה (#LikeAGirl). בשלב השני, הבמאית ניסתה להבין מהם למה הביטוי הזה מעליב כל כך ואיך הוא משפיע על הביטחון העצמי. בסוף הסרטון שואלים את אחת הילדות "מה זה אומר מבחינתך לרוץ כמו ילדה?", והיא משיבה: "לרוץ הכי מהר שאני יכולה". הסרטון מסתיים בכיתוב "להראות להם שלעשות משהו כמו ילדה, זה דבר אדיר".
להיות אישה זה דבר אדיר, בואו נפסיק לטשטש את זה בלרצות להיות כמו גברים. בכנס שהתקיים ב־2015 העלה נשיא אוניברסיטת הרווארד, פרופ' לורנס סאמרס, את האפשרות שהסיבה לתת־הייצוג של נשים במקצועות המדעים וההנדסה באקדמיה היא הבדלים גנטיים בין המינים. סאמרס ספג ביקורות נוקבות בעקבות הנאום. שנתיים מאוחר יותר פוטר ג'יימס דאמור, מהנדס בכיר בגוגל, בעקבות מסמך שבו טען כי חלק מהסיבות לפערי המגדר בהייטק אינו תוצאה של אפליה, אלא של הבדלים ביולוגיים בנטיות ובמבנה המוח. הוא לא עשה זאת כדי להנציח סטריאוטיפים, אלא כדי לעסוק בשאלה כיצד ניתן ליצור סביבה שתנצל הבדלים מולדים אלו באופן מיטבי.
אם אישה רואה את המימוש העצמי שלה בלחכות לילדיה עם ארוחה חמה, זה נחשב כיום פסול. אמהות שבחרו להישאר בבית אומרות שלא לציטוט שהן מרגישות צורך להתנצל על כך. לי כואב לשמוע את זה. אנו לא רוצים עולם שבו נשים יקבלו החלטות המבוססות על ציפייה חברתית ולא יעקבו אחרי משאלות לבן. האמירה כי נשים לא מאיישות מספיק משרות בהייטק היא כפייה במסווה של נאורות. קבלה של הקודים הגבריים. תחושת ההישג לא צריכה להיות קשורה לאופן שבו אני בוחרת לבטא את עצמי.
באחת הסצינות בסרט "חיוך של מונה ליזה", קתרין ווטסון (ג'וליה רוברטס), מרצה פמיניסטית השואפת להשפיע על דור העתיד, מתעמתת עם ג'ואן, סטודנטית שחלמה כל חייה ללמוד משפטים וברגע האחרון החליטה שהיא מעדיפה חיי משפחה.
ג'ואן: את חושבת שאתעורר יום אחד ואתחרט על זה שאני לא עורכת דין?
קתרין: כן, אני חוששת שכן.
ג'ואן: לא כמו שאתחרט על כך שאין לי משפחה, שאני לא שם לגדל אותם. אני יודעת מה אני עושה, וזה לא עושה אותי פחות חכמה. זה בטח נשמע לך נוראי.
קתרין: לא אמרתי.
ג'ואן: בהחלט אמרת. זה מה שאת כל הזמן אומרת. את עומדת בכיתה ואומרת לנו להביט מעבר לדימוי. אבל את לא עושה זאת. בשבילך עקרת בית היא מישהי שמכרה את נשמתה בעבור בית בכפר, ללא עומק, אינטלקט או עניין. את אמרת לי שאוכל להיות כל מה שארצה. זה מה שאני רוצה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]