כיצד קובעים מתי מתחילה מלחמה? אולי זו של היום התחילה בשנת 1786, במלחמה הרוסית נגד האימפריה העות'מאנית, אז סופחו שטחים נרחבים מערבות אוקראינה של היום לרוסיה של אתמול. זו הייתה מלחמה מוצלחת מבחינת הרוסים, אחרי שתיים שבהן הצליחה קצת פחות, והטורקים הצליחו קצת יותר. עד מלחמת העולם הראשונה, הרוסים והטורקים נלחמו יותר מעשר פעמים.

חפשו אותן על המפה ותגלו, או תיזכרו, בעובדה גיאוגרפית פשוטה: בין רוסיה לטורקיה חוצץ הים השחור, אבל לא פחות ממנו גם גיאורגיה, שאליה פלשו הרוסים לפני עשור ומחצה, ואוקראינה, שאליה פלשו הרוסים עכשיו.

לרוסים יש זיכרון ארוך. אולי ארוך מדי. הם זוכרים את הטורקים, את הצרפתים, את הגרמנים, נלחמים בהם על אדמת אוקראינה. הם זוכרים גם את הבטחת האמריקאים לא להביא את ברית נאט"ו עד אליהם. וכמובן, להבטחה יש כמה גלגולים, ולא פחות מהם גרסאות, כשהוויכוח הוא על הרגע הקובע. האם מחייבת ההתחייבות של שר החוץ האמריקאי, ג'ים בייקר, או חשובה ממנה החצי־הסכמה של בוריס ילצין.

עם קריסת האימפריה הסובייטית הרבה דברים הובטחו, שלא על מנת לקיים, הרבה נבואות פוזרו, שלא על מנת להתקיים. גורבצ'וב הסכים לאיחוד ההיסטורי של גרמניה, כשהאמריקאים אמרו לו שנאט"ו לא תזוז אף אינץ' מזרחה. מה אם לא היה מסכים? שאלה טובה. מה אם לא היו מבטיחים? גם זו שאלה טובה.

כך או כך, יש משהו נואש, כמעט מכמיר לב, בניסיונות של מדינות להצדיק את מהלכיהן כתוצאה בלתי נמנעת של מהלכי היריבים. הרוסים נעטפים בעלבונם על הבטחות שהופרו. האמריקאים נעטפים בצדיקותם, שהרי יש להם נייר שבו הוסכם, או בערך הוסכם, שההבטחות יופרו. האוקראינים האומללים משלמים את המחיר – בדם.

למה היה צורך לצרף לנאט"ו את שלל המדינות שצורפו? יש שיאמרו מפחד הרוסים, שמעולם לא חדלו מלחלום על חידוש האימפריה. יש שיאמרו בגלל גאוותנות אמריקאית של שנות ה־90, כאשר היה נדמה להם שהם יכולים לעשות כל מה שעולה על דעתם, בלי להתחשב עוד בידידים ובאויבים.

הימים היו ימי "קץ ההיסטוריה". הנשיא היה ביל קלינטון. בשנת 1996 התמודד על כהונה שנייה כנשיא, כאשר צלה של חקירה פלילית שהפכה לסקנדל, מרחף מעליו. כשהביט על מפת המדינות שהוא חייב לנצח בהן, זיהה את הפוטנציאל של מצביעים ממוצא פולני באילינוי, בוויסקונסין, במישיגן. כ־10% מהמצביעים במדינות הללו הם פולנים־אמריקאים.

לא במקרה, קלינטון הבטיח בנאום בעיר דטרויט (מישיגן), שעד לסיום כהונתו השנייה יצורפו פולין, הונגריה וצ'כיה לנאט"ו. לא במקרה, כאשר סיים את הנאום, הלך לאכול במקום שנקרא "קפה הכפר הפולני". מי שמכיר מערכות בחירות באמריקה יודע שמקומות שבהם המועמד אוכל ארוחת צהריים נבחרים בקפידה.

האם בגלל שיקולי הבחירות של קלינטון הוחלט להרחיב את נאט"ו? בוודאי שלא. אבל היו גם שיקולים כאלה. בפגישה של קלינטון עם ילצין, ב־1995, הסביר האמריקאי לרוסי שלא יוכל להאט את הרחבת נאט"ו, בין השאר, משום שממתין לו "קמפיין קשוח", ושהרפובליקנים דוחפים להרחבה, בין השאר במדינות מפתח כמו אוהיו ואילינוי.

"המטרייה המתרחבת של נאט"ו אינה מצדיקה את ההתלהמות של פוטין או את פלישותיו לאוקראינה או גיאורגיה. ובכל זאת, הראיות מצביעות שלמחאות של רוסיה יש בסיס, ושמדיניות ארה"ב תרמה למתחים הנוכחיים באירופה", כתב השבוע הפרופ' ג'ושוע שיפרין, מחברו של מאמר מפתח אקדמי על התחייבויותיה של ארה"ב לא להרחיב את ברית נאט"ו מתחילת שנות ה־90. האלוף גיורא איילנד, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של ישראל, אמר דברים דומים.

אמריקה לפני ואחרי
בינואר 1963, רק ארבעה חודשים לאחר סיומו של המשבר הגרעיני המסוכן ביותר של ימי המלחמה הקרה, נשא הנשיא ג'ון קנדי את הנאום השנתי על מצב האומה. ניתנה לנו הזכות, אמר, לשרת את האומה "בעשור הכי מכריע בהיסטוריה הארוכה של הרפובליקה הגדולה". בעיני הנשיא, זה תמיד העשור הכי מכריע. כל נשיא והעשור שלו. ועוד אמר: "אנחנו לא מחפשים ניצחון עולמי של אומה או של מערכת פוליטית אחת, אלא את ניצחון האדם".

מילים גדולות, כראוי במעמדים גדולים. קנדי ניצב מול אומתו כמנצח גדול. במבחן האחרון, המכריע, הצליח להשיג את התוצאה שרצה. ברית המועצות סילקה את איום הטילים הגרעיניים מקובה. האמריקאים עוד לא ידעו שהסובייטים קיבלו בתמורה הבטחה סודית שטילים אמריקאיים מקבילים יסולקו מאדמת טורקיה.

לנשיא אמריקאי יש שלושה מבחנים במשבר גלובלי. הראשון הוא מבחן ההרתעה. למנוע את המשבר. זה ההישג המוצלח ביותר, שמקבלים עליו את הקרדיט המועט ביותר. קנדי נכשל בו. הוא הסתבך בפלישה למפרץ החזירים, קיים פגישה לא מוצלחת עם הנשיא הסובייטי חרושצ'וב. יצר את הרושם שאיננו בשל.

יצר את הרושם שלסובייטים נוצרה שעת כושר לשפר את מצבם. גם ביידן נכשל במבחן ההרתעה. הוא לא עשה שום דבר כדי להיכשל במבחן הזה, רק נראה קצת עייף, קצת חלש, קצת ממוקד מדי בענייני הפנים. פוטין זיהה הזדמנות. לפחות כרגע נדמה שטעה בביידן, כפי שחרושצ'וב טעה בקנדי. כישלון המניעה עלה לשניהם במשבר מדיני־ביטחוני דרמטי. כישלון המניעה נתן לשניהם הזדמנות לפרוח במשבר.

קנדי היה נואם כריזמטי. ב־22 באוקטובר 62' הודיע לאומה, במסר מפתיע ומפחיד, על "איום מפורש על שלומם וביטחונם של כל האמריקאים". לביידן אין כריזמה כזאת. גם המשבר שונה: האיום אינו על שלום האמריקאים אלא על שלום האוקראינים. איום בהחלט מעורר אמפתיה, אך אינו מעורר חרדה. ממילא, מכיוון שכוחו של ביידן אינו בפיו, הביא למימוש את יתרונותיו האחרים: ניסיון, יכולת ניהול, שיח קשוב עם בעלות ברית.

בשבועות הבאים עוד בוודאי יתנהל ויכוח על השאלה כמה קרדיט בדיוק מגיע לנשיא האמריקאי על הקואליציה הבינלאומית שגובשה במהירות נגד התוקפנות הרוסית. אבל גם מי שלא רוצה לתת לו קרדיט צריך להיות הגון: אילו לא הייתה מתגבשת קואליציה – היינו אומרים שהנשיא נכשל, שהוא חלש. מכיוון שהתגבשה, חזקה יותר ונחושה יותר מכפי שאפשר היה לדמיין, ראוי לתת לו קרדיט.

בשלישי בערב, שגריר ארה"ב בישראל, טום ניידס, כבר נשמע כמעט מרוצה מדי כאשר תיאר את ההישג האמריקאי ההיסטורי. כמעט היה חשק לומר לו "לאט לך, המלחמה עוד לא נגמרה". אבל הוא לא טעה כאשר תיאר את אירועי הימים האחרונים. "מה שאתם עדים לו באירופה ובעולם שמתאחד נגד פוטין ורוסיה", אמר לקבוצת ישראלים קטנה שבאה להאזין לו במכון למדיניות העם היהודי, "הוא מעבר לכל מה שיכולנו לדמיין". זה הישג שיש לזקוף לזכותו של ביידן. זה הישג שקודמו, דונלד טראמפ, השנוא ברבות מבירות אירופה, לא יכול היה לייחל לו.

טראמפ טען השבוע, בשפתו המעט מבולבלת, שאם הוא היה הנשיא, פוטין לא היה מעז לפלוש לאוקראינה. כמובן, את זה כבר אי אפשר לבדוק, אבל אפשר להבין מהיכן באה הטענה הזאת: טראמפ באמת נראה יותר מאיים מביידן. מצד שני, מכיוון שהפלישה כן קרתה, מכיוון שהרוסים לא הורתעו, ברור שביידן הוא האדם הנכון יותר לנהל את המשבר. ונדמה שאפילו האמריקאים מבינים את זה. לקראת סוף השבוע אפילו נרשמה עלייה מתונה בשיעור התומכים בנשיא.

הנה, גם זו אירוניה שקשה לחמוק ממנה. מה שלפוטין נראה כעת כמו הימור לא מוצלח, מה שלאוקראינים הוא כרגע טרגדיה – לביידן הוא הזדמנות. כמו קנדי, המשבר נותן לביידן הזדמנות לאתחל את הכהונה שלו. הנאום על מצב האומה בא לאחר שנה שרוב האמריקאים מגדירים ככישלון. נכון, היו לנשיא כמה הישגים, אבל הנרגנות המשיכה להתפשט כמו חומצה המאכלת כל הישג ומקלקלת כל התקדמות.

ביידן נזקק למהלך גדול, מרשים. מהלך שיהיה גדול מספיק כדי להסתיר את חסרונותיו הרטוריים והופעתו החלושה. פוטין סיפק לו הזדמנות לעשות את המהלך הזה. מהלך שמבטא קפיצה מנטלית לגובה - מנשיא אמריקאי פושר למנהיג העולם החופשי.

למי מותר לפתוח במלחמה?
זו שאלה שאולי זה לא הזמן לשאול. ומצד שני, יש זמן להעביר, התותחים רועמים והמוזות מחפשות מה לעשות. אז נשאל שאלה פשוטה לכאורה: מה בעצם הופך את הפלישה של רוסיה לאוקראינה לכל כך בלתי מתקבלת על הדעת?

שאלה פשוטה – לכאורה. ולפני שאתם מתרגזים, רק נבהיר: ברור שהמהלך מעורר התנגדות אינסטינקטיבית. ברור שהלב עם האוקראינים הנלחמים על חירותם, ומתקומם מול שפך הדם שיזמו הרוסים. אבל למה זה כל כך ברור? כאשר מנסים להשיב על השאלה הזאת, מתגלה מציאות מורכבת. בעיקר כאשר מנסים לעשות זאת באמצעות טיעונים ממשפחת המוסר. כמובן, אפשר להציע לשאלה גם תשובה אחרת.

תשובה שבטית, מחנאית. ישראל, ורוב הישראלים, מעדיפים את ניצחון המערב. אנחנו מעדיפים, בדרך כלל, את הסדר העולמי שמכתיב המערב. לכן מה שרוסיה עשתה איננו מתקבל על הדעת. הוא פוגע בסדר העולמי שמכתיב המערב. רוסיה עושה מהלך כוחני, שמטרתו לחזק אותה מול יריבותיה בארה"ב ובאירופה. היריבות רואות במהלך פגיעה במאזן העוצמה, ולכן מגיבות עליו בעוצמה. ישראל שייכת (יותר) למחנה של המערב, ולכן מעדיפה את עמדתו, בלי קשר לשאלה אם לרוסיה יש סיבה טובה למלחמה.

כמובן, אם זו הטענה, הקשר למוסר רופף. זה מאבק כוח, מהסוג שמתנהל בין מעצמות, גושים ומדינות. אם זו הטענה, שיח המוסר הוא בסך הכל רטוריקה שנועדה לקעקע את הלגיטימיות של המהלך הרוסי, כחלק מקרב על עוצמה. אלא שאנחנו שואלים משהו אחר: האם רוסיה עושה דבר שהוא מהותית לא מוסרי – והיכן הגרעין של המעשה הלא מוסרי שהיא עושה. כמובן שהתחושה היא שכן, שמדובר במהלך לא מוסרי. אבל כשמנסים לפרק את התחושה למרכיביה, מתברר שלא פשוט לעשות זאת. ניתן כמה דוגמאות.

האם מה שרוסיה עושה לא מוסרי כי כל מלחמה היא לא מוסרית? זו תהיה כמובן טענה בעייתית. האם כאשר בנגלדש לחמה על עצמאותה נגד השלטון הפקיסטני היא עשתה דבר לא מוסרי?  וכאשר הודו החליטה לסייע לבנגלדש ופלשה לפקיסטן? האם החלטה אוקראינית להילחם נגד הרוסים איננה מוסרית? ודאי שהיא מוסרית, כי ברור שיש דברים שראוי להילחם עליהם.

השאלה היא כמובן אילו דברים. כנראה שבעיני הרוסים, גם מה שהם נלחמים עליו עכשיו הוא דבר שראוי להילחם עליו. זה שבעיניכם (ובעיניי) איננו ראוי, זה לא אומר שאנחנו צודקים. זה רק אומר שיש לנו סדר עדיפויות שונה מזה של הרוסים.

תאמרו: אבל זה בדיוק העניין, הרוסים נלחמים כדי להתפשט מערבה, לכבוש שטחים. זו איננה מטרה מוסרית. האומנם? הרוסים סבורים שהם נלחמים לא כדי לכבוש שטח, אלא כדי להחזיר לעצמם שטח. יש הבדל גדול. חשבו על מקרה הפוך: מחר אוקראינה תפלוש לחצי האי קרים כדי להחזיר אותו לעצמה. הרוסים יזעקו שזו פלישה לא מוסרית – כי חצי האי קרים שייך להם.

רגע, אבל הוא שייך להם רק משום שכבשו אותו לפני פחות מעשור שנים. אז לאוקראינה מותר לפלוש ולקחת אותו בחזרה? ומה אחרי 20 שנות כיבוש רוסי? ואחרי 30? בעצם, השאלה היא ממתי הסטטוס קוו נעשה מקודש לא רק בזכות היציבות והכוח, אלא גם בשם המוסר. מתי גם לאוקראינה כבר יהיה אסור לכבוש מחדש את קרים?

נמשיך: אולי מלחמה מוסרית רק בתגובה על תוקפנות. על זה אפשר לומר שני דברים: האחד – רוסיה סבורה שאוקראינה נהגה כלפיה בתוקפנות, כאשר ניסתה לחבור למערב; השני, העיקרון הכללי – לא קל להגדיר מהי תוקפנות שמצדיקה מלחמה. האם סגירת מצרי טיראן מצדיקה מלחמה? בעיני ישראל היא בהחלט הצדיקה.

הלאה: האם מה שרוסיה עושה איננו מוסרי כי מדובר במלחמה של חזק נגד חלש, ומלחמה כזאת תמיד איננה מוסרית? זאת לא תהיה עמדה סבירה. כאשר בריטניה לקחה בכוח את איי פוקלנד מארגנטינה (שכבשה אותם בלי התגרות קודמת), זה לא נראה כמעשה לא מוסרי. זה נראה כמהלך מוצדק, גם אם קצת חסר משמעות.

האם מה שרוסיה עושה איננו מוסרי משום שהיא מדינה טוטליטרית ואוקראינה דמוקרטית? בואו נשאל כך: אם גם אוקראינה הייתה מדינה טוטליטרית, האם הפלישה של רוסיה הייתה הופכת מלא מוסרית לכן מוסרית? אם רוסיה תחליט לפלוש מחר לסינגפור, שאיננה דמוקרטית, האם נאמר שהפלישה עומדת בקריטריונים של מוסר? נדמה שלא. אם כך, ברור שזה לא העניין. אפשר לשאול גם את השאלה ההפוכה: אם צרפת הדמוקרטית הייתה פולשת למרוקו, שהיא מלוכה לא בדיוק דמוקרטית, או לירדן, שמשטרה דומה, האם זה היה מעשה סביר?

האם מה שרוסיה עושה איננו מוסרי משום שאוקראינה לא התגרתה בה? הנה, שאלה מעניינת. כי בעיני הרוסים, אוקראינה בהחלט התגרתה בהם, בפזילה חזקה מערבה.

התגרות היא בעיני המגורה, לא בעיני המשקיף מהצד. תאמרו: זכותם של האוקראינים לחבור למי שהם מחליטים. ואולי זה המצב, אבל אם כך, האם המעשה המוסרי הוא לתמוך באותו אופן גם בשאיפת הבאסקים לפרוש מספרד? ולמה ספרד לא חשופה לסנקציות בינלאומיות בגלל סירובה לאפשר לבאסקים הצבעה ואולי פרישה? תאמרו: כי הבאסקים הם חלק מספרד, ואוקראינה היא מדינה עצמאית. גם זה טיעון שלא קל להגן עליו. ממתי אוקראינה עצמאית? והאם העצמאות שלה כבר נחשבת לעובדה מוגמרת?

ממתי בעצם עצמאות נחשבת לעובדה מוגמרת? דמיינו עוד סיטואציה. טקסס הייתה בעברה חלק ממקסיקו. אחר כך הייתה עצמאית. אחר כך נכבשה על ידי האמריקאים. מה אם מחר המקסיקנים יכבשו את טקסס – האם נאמר שזו מלחמה שיש לה הצדקה? ואם לא, מדוע לא? כי עברו הרבה שנים? אם כך, כל מה שרוסיה צריכה לעשות הוא לכבוש את אוקראינה ולחכות כמה שנים, ואז המעשה הלא מוסרי שלה יהפוך לעובדה מוגמרת, והמעשה ההפוך (כלומר, כל ניסיון להחזיר לאוקראינה את עצמאותה) הוא שייחשב ללא מוסרי.

הלאה. האם פגיעה באזרחים היא הבעיה? ברור שכל פגיעה באזרחים היא בעיה, אבל גם בלא מעט מלחמות שנחשבו לצודקות נפגעו אזרחים. ולא צריך להרחיק לשם כך עד למלחמת העולם השנייה. כאשר נאט"ו הפציצה ביוגוסלביה בשנות ה־90, נפגעו לא מעט אזרחים. נכון, הם השתדלו להימנע מפגיעה. ובכל זאת, נפגעו. בין השאר, כי המערב החליט לפעול רק בהפצצות מהאוויר.

כלומר, העדיף לא לסכן חיילים, גם אם המחיר הוא יותר פגיעה באזרחי אויב. האם הפגיעה באזרחים מעידה על דמיון בין ההחלטה לפעול ביוגוסלביה (כדי למנוע טיהור אתני) לבין החלטת הרוסים לפלוש לאוקראינה? לא נראה כך. ברור שמדובר במקרים שונים לגמרי.

אז מה בדיוק הבעיה עם הפלישה הרוסית? עוד לא שמנו עליה את האצבע. תאמרו: רוב העולם נגדה. יכול להיות, אם כי, כדאי לזכור שיש בעולם גם סין והודו, שתיהן נמנעו בהצבעת מועצת הביטחון על הפלישה - ויחדיו הן יותר מרבע מהעולם. ועוד: העולם לא התגייס כדי לאפשר עצמאות לכורדים, ולא התגייס כדי למנוע מסין את הדיכוי המחודש של הונג קונג.

אז למה דווקא נגד רוסיה הוא מתגייס? ובכלל, הטענה שהעולם מתנהל מתוך שיקולים של מוסר תהיה משונה במקרה הטוב וצבועה במקרה הסביר. זה אותו עולם שהפקיר את רואנדה לטבח בלי לנקוף אצבע. זה אותו עולם שזנח את אפגניסטן לשלטון הדיכוי של הטליבאן.

נעצור כאן, לא משום שנגמר הדיון, אלא משום שנגמר המקום. זה דיון שקשה לתמצת במאמר כלשהו, וגם ספר לא בהכרח יספיק. פתוחה האפשרות לוותר עליו. פתוחה האפשרות לקבוע מראש שהבעיה במה שעושה רוסיה מורכבת מהרבה דברים, שהשילוב ביניהם הוא שמכריע. פתוחה האפשרות פשוט להיכנע לתחושה. להסתפק בידיעה הלא מנוסחת.

רוסיה עושה דבר נורא. מה בדיוק נורא? מה שרוסיה עושה.