על ההשוואה המעוותת בשמאל בין הזוועות באוקראינה להתנהלות ישראל ביו"ש

הוא הגיע יומיים־שלושה אחרי שהמערכה על אוקראינה החלה, והוא לא הפתיע איש, משום שהוא תמיד קופץ בזמנים כאלה. זהו אותו אינסטינקט שקיים אצל אנשי שמאל, שגורם להם לראות שליט משתולל, או רוצח חסר מעצורים, או מדינה שמתנהגת באכזריות, ולהבהיר מיד שאנחנו, בישראל - הרבה יותר גרועים.

צייצנים, פרשנים, כתבים ושרשרת של עיתונאים מ"הארץ" הובילו השבוע את הקו הזה, שצפה בצבא הרוסי דורס והורג ומפציץ, וראה אותנו. ממש כך. יש כאן קבוצה לא קטנה שהצורך שלה להציג את מדינתם ואת מדיניותה כפני הרוע, מעביר אותם על דעתם.

ד"ר הני זובידה, מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש בערוץ הכנסת, הוא אחד המייצגים של החבורה הזו. זובידה ראה דיווח של "כאן חדשות" על כוח צה"ל שירה לעבר פלסטינים שהשליכו בקבוקי תבערה, ומיהר להגיב: "זה דיווח של כאן, אחרי שמואב ורדי ראיין מכיני בקבוקי תבערה אוקראינים עם מבטי הערצה בעיניים, ושאלות כמו האם אפשר להילחם עם בקבוקי תבערה בטנקים. מישהו מוכר מראות?", לעג וסיים: "הכיבוש משחית".

אצל האנשים מסוגו של זובידה אין טוב ורע, אין צודק ולא צודק, אין קורבן ותוקפן, אין סיבה ומסובב. אם האוקראינים זורקים בקבוק תבערה והם הטובים, אזי גם כשהפלסטינים זורקים בקבוק תבערה הם חייבים להיות הטובים. שהרי בקבוק תבערה הוא בקבוק תבערה. קשה להסביר כמה עמוקה צריכה להיות השנאה העצמית כדי שתצליח להביא אנשים לתפיסת עולם מעוותת כל כך.

ובעצם, לפי דרך המחשבה הזו, לא ברור אם יש בכלל הבדל בין לוחמי צה"ל ששחררו את החטופים באנטבה לבין הנאצים שירו על עשרות אלפי יהודים בבורות של באבי יאר. אלה ירו, ואלה ירו. אלה עם רובה, ואלה עם רובה. ולענייננו, נכון שהפלסטינים רוצחים לנו אזרחים ורוצחים לנו חיילים, ונכון שבמשך עשרות שנים הם פוצצו לנו אוטובוסים, וטבחו בילדים, ושחטו משפחות יהודיות במיטתן, אבל אצל אנשים עם עולם ערכים ירוד, בקבוק תבערה הוא בקבוק תבערה.

והנה עוד דוגמה, הפעם של ניר חסון, כתב "הארץ". חסון ראה דיווח על כך שבשלושת ימי הלחימה הראשונים הרגו הרוסים 64 אזרחים אוקראינים, ומיד היה חשוב לו להסביר שצה"ל שלנו הרבה יותר גרוע מהצבא הרוסי. "בדקתי", הוא כתב. "לפי נתוני 'בצלם'... בשלושת הימים הראשונים של 'עופרת יצוקה' נהרגו 115 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה (בהם 40 קטינים) ועוד 248 שוטרים פלסטינים שעמדו במסדר או היו בתחנות שלהם ועוד 40 חמושים שהשתתפו בלחימה".

הייתי שואל את חסון מה הוא היה מעדיף, להיות האויב של הצבא הרוסי או להיות האויב של צבא ההגנה לישראל, אבל נניח את זה בצד. נניח בצד גם את הדיווחים מאוקראינה שמדברים כבר על אלפי אזרחים הרוגים. זה לא באמת מה שחשוב כאן. מה שחשוב זה שממש כמו אצל זובידה, גם אצל חסון אין הקשר לכלום. הרוסים הרגו 64, אנחנו הרגנו 115, המסקנה ברורה: אנחנו יותר גרועים. בנוקאאוט.

אג'נדה פרו־פלסטינית
והנה ניר גונטז', בעל טור, גם הוא מ"הארץ", שפנה בטוויטר לנשיא יצחק הרצוג ולשר החוץ יאיר לפיד. "שמעתי שלא נוח לכם עם מעשי רוסיה באוקראינה", כתב.

"הרוסים מזכירים שאין כזה דבר עם אוקראיני, וכי לפחות מחוזות הבדלנים הם למעשה אדמות רוסיות. עכשיו, הנה השאלה: נגיד שאזרח אוקראיני יזרוק בקבוק מולוטוב על טנק רוסי, או יידה לעברו אבנים, בניסיון להדוף ולהרחיק ולפגוע בכובשים הרוסים – אז האזרח הזה, מה הוא בעיניכם? הרגלתם אותנו שאזרח שמנסה לפגוע בכוחות כיבוש הוא מחבל/טרוריסט שדמו בראשו. זוכרים? ועכשיו עולה, על פניו, שהאוקראיני הזה, באופן מתעתע למדי... הוא בכלל לוחם חופש בעיניכם. תואילו בבקשה להבהיר את עמדתכם"

אז מכיוון שאני לא יודע אם הנשיא ושר החוץ באמת הואילו להבהיר לגונטז', או לזובידה, או לחסון, או לחבריהם לדעה, את עמדתם, אני אנסה לעשות את זה.

את המלחמה עם הערבים, בניגוד למלחמה של הרוסים באוקראינה, לא אנחנו יזמנו. ובעוד הרוסים נלחמים במדינה ריבונית, אנחנו נלחמים בארגון טרור רצחני. ארגון שבניגוד לאוקראינים, משתמש בכוונת מכוון במגינים אנושיים, רק משום שחיי אזרחיו לא מעניינים אותו. ויש עוד הבדל. החמאס יורה על ערינו, על רחובותינו, ולתוך חדרי השינה של ילדינו, פרקטיקות שלא ממש ראינו את האוקראינים משתמשים בהן נגד הרוסים.

אה, ועוד משהו קטן. הקושאן שלנו על המקומות שעל נוכחותנו בהם אנחנו נדרשים להילחם הוא העתיק בעולם, בעוד שום תנ"ך, בשום שפה, לא מעניק את הבעלות ההיסטורית על חברון לפלסטינים. האם העובדות הללו ישנו משהו לחבורת מוציאי דיבתנו רעה? ממש לא. יש להם אג'נדה פרו־פלסטינית, וממנה הדרך אל השורה התחתונה קצרה. ניר חסון יודע שאם החמאס היה מניח את נשקו, לא היינו יורים לכיוונו אפילו קפצון אחד, אבל זה לא משנה לו.

והנה גם עודה בשאראת, עוד בעל טור ב"הארץ", שקרא לנו השבוע בטוויטר: "שבו בשקט ותתביישו. מי שהפציץ רבי־קומות בעזה, מי שמחזיק מיליוני פלסטינים תחת כיבוש, גם מי ששותק על עוולות אלה, אין לו זכות מוסרית להביע סולידריות עם האוקראינים, או לגנות את רוסיה". אתם הבנתם את זה? בן עמם של המתאבדים באוטובוסים, שוחטי הנשים והילדים, אלה שעוד ב־1851, הרבה לפני שהגיעו התירוצים על ה"כיבוש", כבר רצחו את שלמה זלמן צורף, ממחדשי היישוב היהודי האשכנזי בירושלים, מחלק לנו ציונים על מי מוסרי ומי לא.

וזה ממשיך. ג'קי חורי, כתב אחר של "הארץ", ראה השבוע את המכת"זית של המשטרה מתיזה מים, אחרי התפרעויות אלימות של ערבים בשער שכם, וזה הזכיר לו את קייב. וגדעון לוי, גם הוא כמובן מ"הארץ", הוסיף את שלו כשקבע ש"מדינה שנהגה יותר מפעם אחת בדיוק כמו רוסיה, משוללת כל זכות לבקר התנהגות תוקפנית ופולשנית". יכולתי להמשיך לצטט, אבל אחסוך מכם כאן את הגיגיהם של אטילה שומפלבי מ־ynet, ושל ציון נאנוס מחדשות 12 ושל זהבה גלאון ושל יריב אופנהיימר ושל רבים אחרים.

מוסר מפוקפק
גדל כאן אגף פוליטי שלם שחי באוויר. ניידים, כפי שכינה אותם ד"ר גדי טאוב. אנשים שמתנכרים למורשתם, ומתנכרים למסורתם ומתנכרים להיסטוריה היהודית שלהם. כי לחשוב שתמורת הסכם כזה או אחר צריך להיפרד בצער מחבלי ארץ מולדתנו, זה עניין אחד. אבל להתייחס אל המקומות שבהן מנוקדת ההיסטוריה היהודית בניכור, ולהתייחס לנוכחות היהודית בחברון, בשילה ובבית אל כמו אל פלישה לשטח זר, זה כבר עניין אחר.

כאמור, אפשר להתווכח על עתיד יהודה ושומרון, כפי שהתווכחנו על עתיד רצועת עזה בכלל, וגוש קטיף בפרט. אבל השוואה שלנו לרוסיה? מישהו פה נפל על הראש? אתם באמת רוצים שנדמיין יחד מה היה קורה לאוקראינה, אם היא הייתה יורה טיל אחד לעבר מוסקבה? כמה עיוורון יכולה לייצר האג'נדה הפוליטית העקומה הזו? לאילו עוד תהומות תגיע החבורה הזו, שברירת המחדל שלה לראות את מדינתה, בכל נושא ובכל עניין, כתכלית הרוע והאכזריות?

על מוסר אתם מדברים? האם זה לא מוזר שכל ההערות המוסריות האלה יוצאות תמיד ממקלדותיהם של אלה שרואים באבו מאזן, ההוא שמשלם משכורות חודשיות למי שמוכנים לרצוח יהודים, שותף נאמן? אלה שחיו בשלום עם יאסר ערפאת, רוצח היהודים הכי גדול מאז היטלר? אלה שאינספור פיגועים נגד יהודים ביהודה ושומרון, על בסיס יומיומי, לא מזיזים להם, והמוסר היהודי שלהם מתעורר רק כשנער גבעות בסביבה?

לקנא באוקראינים
הבעיה שלנו לא נעוצה בדמיון שלנו להתנהגות של הרוסים. היא נעוצה בהיעדר הדמיון שלנו לרוח של האוקראינים, לפחות כפי שהם נראים בימים אלה. עם מאוחד, מרשים באמונתו, ומפעים בנכונותו להילחם על צדקת דרכו וגם לשלם על כך מחירים כבדים. מוקדם עדיין להעריך איך תסתיים המלחמה הזו, אבל כבר עכשיו אפשר לומר שאם עד כה מצליחים האוקראינים להחזיק מעמד, אין זה אלא מתוך אותה עוצמה פנימית ונכונות מרגשת להקריב.

עצוב לראות אותם ולחשוב עלינו. עם עתיק עם מורשת של אמונה ושל תרבות ושל מוסר ושל ערכים, שנקלע לעייפות, שאיבד את הכבוד הלאומי שלו, שאין לו רצון להילחם, שכל מבוקשו מתחיל ונגמר במעט שקט מיידי, יהא מחירו אשר יהא, שהצליח לשכנע את עצמו שאין אויב רע אלא רק אויב שרע לו, ושהעיסוק שלו בשאלה אם הצבא שלו הכי מוסרי בעולם, תופס לו יותר זמן בלו"ז מהעיסוק שלו בצורך של הצבא הזה לנצח.

לרוסיה השוויתם אותנו? אתם רציניים? יש לנו כאן, מטר משדרות, מדינה שנשלטת בידי ארגון טרור. מדינה חלשה. חלשה מאוד. אין לה חיל אוויר ואין לה טנקים. מדינה שאם רק היינו מוכנים לפגוע בה, כדי לשמור על חיי אנשינו, היינו מעלים מטוס קרב אחרי הטיל הראשון שנורה לעברנו, והופכים את בתיהם של חברי ממשלתה לדיונה. אבל אנחנו לא עושים את זה, כי אנחנו מפחדים. אנחנו מפחדים שהם יגיבו. אנחנו מפחדים שמישהו יגיד שאנחנו לא מוסריים.

וכך, במקום להילחם, החליט העם הנבחר להרים טלפון לדיירי יעדי ההתקפות שלו, במסגרת הפטנט היהודי הקרוי "הקש בגג", כדי לבשר להם שאוטוטו מגיעה התקיפה, ולאפשר להם לצאת מהבית ולהציל את נפשם.

האם מדינה חפצת חיים, שהאויב מפציץ את עריה, יכולה להרשות לעצמה לנקוט את הפרקטיקה הזו? האם מדינה עם כבוד לאומי הייתה מספקת למדינה שיורה עליה - חשמל ומלט ופטרוזיליה ותחבושות היגייניות? ראיתם פעם מדינה נורמלית, ועוד כזו שמספרים עליה שהצבא שלה הוא מהחזקים בעולם, שנלחמת בפיגועי דריסה באמצעות בטונדות, ורושמת לעצמה ניצחון כשהאויב יורה עליה מאות טילים ומערכת "כיפת ברזל", שהיא המציאה, מצליחה ליירט אותם?

נראה לכם שרוסיה הייתה נותנת לאוקראינה לשלוט במקום הקדוש לה ביותר, במרכז עיר בירתה, ומגבילה את כניסת המוסקבאים אליו, ופותחת להם תיקים כשהם ממלמלים שם משהו, או כשהם שותים מהברזייה שלא בהתאם להוראות, כמו שאנחנו עושים ליהודים בהר הבית, מקום בית מקדשנו?

אז כן, אנחנו רואים את האוקראינים ואת ההבנה הברורה שלהם מי האויב ואיך צריך להתייחס אליו, וכל מה שנותר לנו זה לקנא. שהרי אצלנו הכל הפוך. אצלנו אין לך אויב שאין לו סנגור כחול־לבן. אצלנו יש אגף פוליטי שמאשים אותנו בכל מה שהאויב מעולל לנו. רוצחים אותנו? זה בגללנו. זורקים עלינו בקבוקי תבערה? זה כי לא התנהגנו יפה. יורים עלינו? זה בטח בגלל נער יהודי שעקר עץ.

יש כאן קבוצה, שנוכחת בתקשורת, ונוכחת בפוליטיקה, ונוכחת בקואליציה ובממשלה – שרואה ביהודים אחראים לכל צרות העולם. גם כאשר התמונה ברורה ובהירה, ואלפי ערבים ישראלים רוצחים ומשתוללים ושורפים ומבצעים לינצ'ים ומציתים בתי כנסת ומעלים באש ניידות משטרה – הם יודעים להסביר שאנחנו לא בסדר, כי הזנחנו אותם וגרמנו להם לשנוא אותנו.

איזו עוד מדינה, שיודעת מה היא רוצה מעצמה, הייתה מוכנה שאזרחיה יספגו, דבר יום ביומו, כמו גזירת גורל, אבנים ובקבוקי תבערה? איזו עוד מדינה הייתה שולחת את אזרחיה להסתתר בממ"דים, ומסבירה לעצמה שאם לא היינו מציבים גדרות בשער שכם, ולא היינו מתקינים מגנומטרים בהר הבית, ולא היינו מתעקשים על הלגיטימיות של מגורי יהודים בכל מקום בבירת ישראל, כל זה לא היה קורה? איזו עוד מדינה שפויה הייתה מוכנה שמדינות אירופה, חברותיה הטובות ביותר, יממנו ארגונים שפועלים נגד מדיניותה ושמגישים עתירות משפטיות נגד הצבא שלה?

אז כן, כשאנחנו עוקבים אחרי מבול הראיונות המרשימים עם אזרחים אוקראינים שלא מוכנים להתפשר ושמאמינים אמונה עמוקה בצדקת דרכם, בעוד אנחנו עצמנו חיים בהוויה מטומטמת, עם נוער שגדל בלי לדעת על מה הוא נלחם, ומה הביא אותו דווקא לכאן, ובידיעה שכל ניסיון לתקן את זה ייתקל בזעקות על "חינוך לאומני" או על "הדתה", הלב נחמץ.