אם זמנכם דוחק גם בסוף השבוע, אקצר את 600 ומשהו המילים הבאות לשתיים: חזרתי לרוץ. זהו - נתראה בשבוע הבא. עם זאת, אם אתם מתרווחים עכשיו נוכח טוסט קטן של בוקר וקפה שלאחריו לא צריך למהר לעבודה, אתם מוזמנים להישאב לוואקום הקטן שנוצר בגלל המהירות שבה חלפתי על פניכם. כבר פירטתי בעבר את מערכת היחסים המורכבת עם משקל היתר שלי לעומת כושרי הגופני. אם לתקצר כדי לא לעייף את אלה המשננים בקפידה טורים אלה במטרה להנחילם לדורות הבאים: מעולם לא הפריע לי להיות, איך נאמר זאת בעדינות, בעל ממדים נדיבים - ובתנאי שאהיה בכושר.
אף שאני מתאמן בחדר הכושר - בגדול (וכמעט ברצף) - לאורך כל 20 השנים האחרונות, הרי שהשנתיים האחרונות היו מורכבות במיוחד: זה החל עוד לפני התפרצות הקורונה, כשהתחלתי להזניח את המפגש הקבוע עם המכשיר המכונה "אליפטיקל" - זה שבו רצים באוויר תוך כדי משיכת ידיות כדי לחזק במקביל גם את שרירי הידיים והגב. כי למרות התמדה ארוכת שנים, מעולם לא הפכתי לפריק של כושר. לכל היותר התענגתי על הבונוסים שמביא איתו כושר גופני סביר פלוס (למשל בדיקת דם שתוצאותיה כולן "בסוגריים").
איני נוהג לקנא באנשים אחרים, למעט באלו החולפים על פניי עת אני יורד אל מרתף העינויים, כשהמגבת על כתפם ופיהם אומר שירה, לאמור: אנחנו כבר התאמנו ואתה עוד לא! רוצה לומר, אם הייתה גלולת פלא שהייתי יכול לבלוע בעודי רובץ מול המסך, לחוש את שריריי משתרגים ומערכת הלב־ריאה שלי אומרת שירה, הרי שהייתי נוטל אותה ברצון. אלא שעד שתהיה כזאת, אני חייב לרוץ על חיי - ולו כדי להמשיך לטפח את הרגלי האכילה שלי, שנמתחים על הציר בין שתי המסעדות האהובות עליי בעיר, שלא לומר בארץ, שלא לומר בתבל: "בסטה" שליד שוק הכרמל - ולא הרחק ממנה, "ברוט", שכיית חמדה קולינרית.
את מזונותיי אני משתדל לרכוש לא בסופרמרקט, אלא למשל, אצל חיים רפאל בשוק העלייה, בעיקר בימים שבהם לא מתחשק לי לבשל. או אז אני עורם פוקאצ'ות טריות ומשלים במה שניתן לכנות (במלרע בלבד!) "סלטים" - מכאלה שאני מייצר בעצמי ועד לאלה שנרכשים באותה מעדנייה סלוניקאית: מזיתי קלמטה בשרניים או אחיהם המצומקים מסוג טאסוס, דרך קצת מטיאס ולקרדה, עבור לגבינות שמנות על ציר "המאירי" מצפת ועד ל"דליס דה בורגון", שעם כל ביס ממנה ניתן להרגיש איך נסתם עוד כלי דם שמוליך חמצן אל הלב. ויש עוד: קונפי שום, איקרה, סלטי חצילים וביצים, איזה מאפה תרד לחיזוק הלב - וכמובן שאת כל זה לא נשטוף פנימה בלי מעט בירה, יין, אוזו או פסטיס. בחיי שהסדר אינו חשוב.
איפה היינו? אה, בחדר הכושר. ובכן, את מערכת היחסים המורכבת הזאת גדעה, איך לא, הקורונה. מיד כשהוסרה מגבלת 100 המטרים (זוכרים?!) צעדתי לי לאורכה ולרוחבה של העיר. מאוחר יותר המרתי את מכשירי העינויים בשחייה, ומשנסגרו הבריכות בסגר השני, החלפתי אותה בשחייה בים. אלא שדווקא אז, בפרץ נדיר של בגרות לא ברורה, לקחתי על עצמי משימה מקצועית שגוזלת ממני כ־12 שעות עבודה ביום, כך שאפילו לשתיים־שלוש גיחות בשבוע לים או לבריכה, לא נותר לי די זמן.
מה שגמר אותי היה הדלדול. כפי שציינתי בפתיח, לא אכפת לי שגזרתי מבטאת את חיבתי העמוקה, שלא לומר התמכרותי, לאוכל. איך אמר לי פעם אורי ירמיאס המכונה "אורי בורי" מעכו (אפרופו אנשים שיודעים דבר או שניים על חיים בחיפוש אחר הביס המושלם) בעודו תופח על בטנו: "שיהיה לילדים שלי כמה שזה עלה - ולשונאים שלי כמה שזה שווה!".
הפריע לי שקפצתי את שרירי היד למשל וחשתי ברכות לא נעימה, או למשל, כפי שגיליתי בביקורי האחרון בליסבון, עיר שהיא סך כל עליותיה - שאני לא ממש סוחב בעלייה. כלומר סוחב, אבל מגיע לסופה עם דופק שאפשר לא רק לחוש אלא גם לראות. לכן עשיתי השבוע מעשה ונרשמתי שוב לחדר הכושר. להפתעתי, הגוף זכר לי חסד השקעה של שנים, ובתוך שניים־שלושה אימונים חזרתי אל המתווה של 70 דקות "ריצה באוויר", בהתנגדות טובה של המכשיר ולמרחק של כ־10 קילומטר.
היעד: ארבעה אימונים בשבוע. המודל: כריסטיאנו רונאלדו, הגזמה פראית שנועדה לרמוז לבנות העיר הנאוות - הכינו את הפרמזן, ד'ה קיפניס איז בק אין שייפ! אה, כן, זה עוד משהו שחשוב לדעת על כושר: אישה יכולה להיות בעלת גוף של רקדנית בלט ועדיין לסיים אימון במבט נוגה במראה, מכיוון שמזווית מסוימת נראה שבגד האימון "עושה לה תחת". גבר לעומת זאת, אפילו אם הוא פרסומת לקלוריות ואחוזי שומן, כמוני, יסיים אימון ויעוף על עצמו כל הדרך אל הארוחה. אגב כך, מישהו יודע כמה פיתות עם שקשוקה צריך לאכול בבוקר כדי לתקן את נזקי האימון?