זוכרים את הבלגן העצום שהתחולל בשכונת שייח' ג'ראח לפני כשלושה שבועות, לאחר שתושבים פלסטינים שרפו בית של יהודים? כן, הסיפור שנמשך עם איתמר בן גביר שנזעק למקום כדי "להקים לשכה" ולהגן על התושבים היהודים, ועם קומץ חברי ליכוד הזויים שהגיעו למקום כדי לתמוך בגורם הקיצוני ביותר בכנסת, וכמובן הסתיים בקונטרה המתבקשת: ח"כ עופר כסיף וח"כ אחמד טיבי שבאו להתיז עוד קצת דלק על המדורה בשם הרשימה המשותפת. ובכן – נחמד שהשרשור כולו תפס כותרות די גדולות בישראל, אבל מבחינת ה"ניו יורק טיימס", זה כלל לא התרחש. אולי מישהו שם פשוט לא שש לדווח על כך שפלסטינים מסוגלים להבעיר בית של יהודים. זה לא חלק מהסיפור וזה נוגד את התדמית.
אחרי חודשיים של ניטור יומיומי של הכותרות הקשורות בישראל בעיתון החשוב בעולם, ה"ניו יורק טיימס", התמונה המתגבשת ברורה יותר. כבר קשה יהיה לטעון שיש כאן משהו מקרי. המערכת לכאורה מכסה את "הסכסוך", אבל בפועל נתפסת רק לסיפורים מאוד ספציפיים שבהם מוצג רק הנרטיב הפלסטיני, וישראל מצטיירת כ"איש הרע" בסיפור. עדיין, ההטיה הפרו־פלסטינית מבחינת נרטיב היא החלק הקל. החלק הקשה הוא המידע שמושמט באופן סיסטמטי ופשוט לא מגיע לקוראים. ליתר דיוק, 75% מהכותרות הקשורות לסכסוך אינן ראויות לדפוס בעיני ה"ניו יורק טיימס".
בפברואר היו בסך הכל 8 סיפורים על ישראל שפורסמו באתר ה"ניו יורק טיימס", אבל בנוסף אליהם היו 24 סיפורים (כלומר פי שלושה) שניתן היה לספר על המתרחש באזור, אך במערכת בחרו להשתיק. בסך הכל נעלמו להן 13 כותרות מרכזיות שפורסמו בישראל על אלימות ואיומים מכיוון הגדה, חמאס, חיזבאללה או סוריה, ועוד 11 סיפורים שוליים יותר שניתן היה לספר על אודות אלימות פלסטינית או אלימות כלפי פלסטינים, רק מגורמים שאינם ישראל.
אין פיגועים ורחפנים
די מדהים לגלות, זה החודש השני ברציפות, שחלק עצום ממה שהתרחש כאן בחודש האחרון פשוט לא קרה מבחינת קוראי העיתון. אוסטרליה לא הגדירה את חמאס כארגון טרור, לא היו פיגועי ירי על חיילים ליד שכם וגם לא ניסיון ירי על אוטובוס. לא היה חיסול של שלושה מחבלים בשכם, לא היה נהג מונית שנקלע לשכם בדיוק בזמן האירוע וכמעט עבר לינץ', לא היו ניסיונות להחדיר רחפנים לשטחה של ישראל מעזה ומלבנון. הכטב"ם שחיזבאללה החדיר לשטח ישראל והפעיל אזעקה ברמת הגולן הוא אירוע שלא התרחש, וגם לא היו יידויי אבנים בשום מקום.
מעניין שגם פרסום דוח אמנסטי האנטישמי, שזכה לגינויים מקיר לקיר ולשבחים מחמאס, לא קרה מבחינת ה"ניו יורק טיימס". נראה שגם הפעולות הישראליות בסוריה המכוונות נגד התבססות איראנית (על פי כלי תקשורת זרים) לא מעניינות אף אחד.
אם צריך לסכם, כל מה שקשור לאיומים על ישראל או למתקפות נגדה דה פקטו, פשוט לא מדווח. העיתונאי הערבי־ישראלי ח'אלד אבו טועמה דיווח החודש שבינואר לבדו היו 623 פעולות "התנגדות" של גורמים פלסטיניים נגד ישראל, מהם 28 אירועי ירי, מספר אירועי דקירה ואירוע דריסה אחד. בפברואר סוכל ניסיון של חמאס לפגוע בישראלים בפיליפינים; טורקיה וישראל פעלו לגירוש פעילי חמאס מאנקרה; פלסטינים חדרו לישראל מעזה והבעירו משאית; ובכירי חמאס והג'יהאד נפגשו עם גורמים מחיזבאללה בביירות כדי לדסקס שיתופי פעולה.
גם כל מה שקשור באלימות תוך־פלסטינית פשוט אינו שווה פרסום מבחינת העיתון. קטאר סירבה לפניית הרשות שלא לשדר באל־ג'זירה תוכנית על פעיל זכויות האדם ניזאר בנאת, שהוכה למוות על ידי גורמי ביטחון פלסטיניים. חמאס עצר מספר "משתפי פעולה" עם ישראל, ואלוהים יודע מה עובר על האומללים הללו במרתפים החשוכים של ארגון הטרור, ואם הם בכלל בחיים. זכויות אדם הן לכאורה המניע הטהור לסוג הכיסוי הזה – אבל ל"ניו יורק טיימס" פשוט לא אכפת מהן כשישראל אינה אשמה בהפרתן.
מתחילת השנה, ישראל הוזכרה בעיתון 238 פעמים. חמאס הוזכר 7 פעמים, וחיזבאללה 4 פעמים, ואף אחת מהן לא הייתה בכותרת או בכותרת משנה. המשמעות האירונית היא שבמקביל לביקורת הרבה על ישראל (56% מהאזכורים הם שליליים), על חמאס וחיזבאללה אין שום ביקורת. אלה ארגונים שמבחינת ה"ניו יורק טיימס" יכולים פשוט לעשות מה שבא להם.
מידע מעוות ומטעה
בניגוד לכל הסיפורים המרכזיים שהושתקו ונעלמו, הסיפור על הפלסטיני־אמריקאי שטופל באופן אלים על ידי גדוד נצח יהודה ומת מהתקף לב, זכה לסיקור נרחב בינואר, ולידיעה אחת נוספת בתחילת פברואר. זו הייתה הכותרת השלילית הראשונה על ישראל בחודש החולף, ולאחריה הופיע הדיווח הבלתי נמנע על פרשת פגסוס. אומנם כותרת שלילית, אבל קשה להתלונן – גם בישראל זה היה הסיפור המרכזי בכל אמצעי התקשורת במשך תקופה ארוכה, עד שהופרך. ראוי רק לציין שההפרכה ב"ניו יורק טיימס" לא הייתה מוחלטת וחד־משמעית, אלא הוצגה כך שישראל טוענת שהמשטרה לא פרצה לטלפונים של אזרחים.
בכותרת אחרת, שסיפרה על אלימות גוברת בגדה מצד מתנחלים, נטען שאלימות מתנחלים אינה זוכה לעונש ואילו אלימות פלסטינית נענשת. לא נרמז בשום מקום שלאורך כל שנות הסכסוך האלימות הפלסטינית רחבה בהרבה מאלימות המתנחלים, וגם לא נרמז שהאלימות הפלסטינית מהוללת וזוכה לשבחים, ואף לתשלום רשמי מהרשות בהיקפים גדולים. הנתונים שעליהם נשען הדיווח של העיתון הם נתוני עמותת בצלם, שכבר מזמן הפכה למקור לא אמין שלא מצוטט יותר על ידי גורמי תקשורת ישראליים.
הסיפור הקשה ביותר שפורסם החודש ב"ניו יורק טיימס" על ישראל היה דווקא על צעירה יהודייה בת 26, שפוטרה מעבודתה כמורה בבית כנסת בעל אג'נדה פרו־ישראלית. הצעירה רואיינה בהרחבה על כך שזכויותיה לכאורה נפגעו משום שפוטרה "בגלל דעותיה". מתברר שבזמן שומר החומות היא פרסמה פוסט שבו הצהירה שהיא אנטי־ציונית, והאשימה את ישראל ברצח עם. היא כתבה שהיא "דוחה את התביעה הציונית על פלשתינה", ש"ציונות אינה בהכרח קשורה לזהות יהודית", ושמוסדות יהודיים בארה"ב מפיצים פרופגנדה שקרית על הסכסוך. החלק המפליא, אם מותר להעיר, הוא שבית הכנסת המדובר, שהוא בעל אג'נדה פרו־ישראלית מוצהרת, בכלל לקח אותה מלכתחילה לתפקיד של מורה.
הסיפור, המשתרע לאורך כ־1,500 מילה, מדבר בעיקר על זכויותיה המשפטיות של הצעירה הנגזלת, שתובעת מבית הכנסת לשכור מחדש את שירותיה ולשלם לה פיצויים. מאז שפוטרה, לאחר שעבדה שם בסך הכל שבועיים ימים, היא לא מצליחה, לטענתה, למצוא עבודה עם אותן הטבות סוציאליות, ומעמדה ממש נפגע. היא מצולמת בראש הכתבה בפנים עצובות כקורבן תמים שרשעים גמורים התנכלו לו. נורא.
הצעירה הזו מאמינה שפיטרו אותה בגלל "אמונות פוליטיות" ושזה פשוט מחדל. אפשר להניח שזה מתיישב לה באופן מושלם עם תפיסתה הבסיסית – שישראל היא מרושעת וכך גם כל מי שמצדד בה. ואולי זו הטרגדיה, שאין לה מושג שהיא ניזונה ממידע מעוות ומטעה. היא לא מבינה שהציונות היא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית, ושכך הייתה במשך אלפיים שנות גלות, שבהן מלמלו עשרות דורות של יהודים את המילים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", בלב מלא תפילה. עורכי הראיון, מן הסתם, לא תיקנו אותה.
המאמר כולו עוסק בטיבה של התביעה, ובכך שצעירים יהודים רבים אינם חשים כיום אהדה לישראל. הוא גם מציין שפיטר ביינארט, יהודי אנטי־ישראלי קיצוני שמתבטא בהרחבה ב"ניו יורק טיימס", חתם עם 78 אקטיביסטים נוספים על עצומה בעד הצעירה, כי הם מאמינים שהיא פשוט חייבת לחזור לתפקידה כמורה ומחנכת יהודייה.
פגיעה בעם הרדוף בעולם
תשמעו, זה מפחיד. זה מפחיד משום שמתרחשת בעיתון תמיכה מאוד ברורה בצעירים יהודים שמתנערים מהקשר שלהם לישראל. זה מפחיד מכיוון שבשום מקום במאמר הארוך והממצה הזה לא הוזכרה העובדה הפשוטה שה"דעה" של הצעירה המפוטרת על כך שישראל אשמה ברצח עם, היא פשוט עלילה שקרית, ולא נסמכת על שום נתון מספרי. הרי לו היה מדובר באדם פרטי, העיתון לא היה מעז לצטט מרואיין ולפרסם לגביו אמירה דומה ללא מתן זכות תגובה. זו הייתה עילה לגמרי מוצדקת לתביעת דיבה.
זה מפחיד מכיוון שנראה של"ניו יורק טיימס" ממש חשוב להפוך את הבחורה הצעירה הזו לגיבורה ולצד הצודק בסיפור. כאילו זה פשע שבית כנסת פרו־ישראלי יסרב להעסיק מורה שתומכת באג'נדה המוצהרת של חמאס. זה מפחיד משום שהמשמעות של העמדה המערכתית הזו היא פגיעה סיסטמטית ומתמשכת בדבק המלכד של העם היהודי, העם הרדוף ביותר בעולם. 15 מיליון איש בסך הכל, שמרביתם נחלקים בין ישראל לארצות הברית, והעיתון משום מה בוחר לעמוד בתוקף על "זכותם" להתנתק ולהתנער זה מזה.
ממש כפי שהדיווח החדשותי חסר ולכן יוצר תמונה מעוותת, שלפיה ישראל היא תוקפנית והפלסטינים מעולם לא עשו דבר לאיש, אמירות שקריות שמצוטטות באופן חופשי ואין שום התייחסות לאי־נכונותן, אפילו בכוכבית קטנה בתחתית הכתבה, הן לא חלק מדיון לגיטימי, אלא השמצה. הוסיפו לכך את העובדה שעמדת המערכת היא תמיכה מתמשכת באנשים דוגמת ביינארט, כלומר בהתנערות יהודית מישראל וניתוץ הקשר בין ציונות ליהדות, ותאמרו בכנות – האם זו לא פגיעה מכוונת בעתיד של העם שלנו? האם לא מדובר באנטישמיות ברורה?