1. אף אחד מהצדדים הלוחמים או מרוב שוכני היציע לא שרטט את תסריט הסיום של המלחמה המוזרה והמיותרת המתנהלת במזרח אירופה ומשפיעה דרמטית על כלכלות העולם. אך רוסיה ופוטין הם בכל מקרה המפסידים העיקריים מהאירוע ההזוי הזה, מהסיבה הפשוטה שיש להם יותר מה להפסיד מאשר לזלנסקי ולאוקראינים. או במילים אחרות – רוסיה סובלת מחולשתה של העוצמה. בינתיים אוקראינה נחרבת ומיליוני פליטים נוטשים את בתיהם ומחפשים מקלט באירופה.
ולדימיר פוטין לא העריך נכונה את קצב השתלשלות האירועים, את תגובת המערב, את כושר העמידה של וולודימיר זלנסקי ובני עמו, ולא הכין וטיפח את מורל גיסותיו.
היה זה ראש המטות המשולבים של ארה"ב, האדמירל מייק מאלון, שהסביר במפגש עם אלפי קצינים אמריקאים בפיקוד אירופה בפרנקפורט את השינוי הדרמטי באופי שדה המערכה: "פעם היינו יוצאים למלחמה עם פקודת מבצע ונספח תקשורת, והיום אנו יוצאים למבצע תקשורתי עם נספח מבצעי", סיכם. במילים אחרות, המלחמה בעידן המודרני של הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות והקרב על התודעה, דורשת לא רק מנהיג ומפקד צבאי, אלא גם במאי.
בצבאות העולם וגם בצה"ל כבר נערמים הלקחים והתובנות, והם רבים ומגוונים, חלקם רלוונטיים לזירות שלנו וחלקם פחות.
ובינתיים, תוך כדי הניסיונות לקדם מו"מ והסכם הפסקת אש, ממשיך צבא רוסיה המדשדש להפציץ מטרות ולכתר את קייב. ספק אם יכבוש את העיר, שכן מדובר ב־3 מיליון "אחים רוסים". ובכלל, גם ממקום מושבם בסוריה יכולים הרוסים להבין ממה שקורה אצלנו בגדה שהכיבוש הוא לא בהכרח ניצחון – אלא בעיקר כאב ראש אחד גדול.
ובינתיים מגיעות מאוקראינה תמונות של חקלאים הגוררים עם הטרקטורים שלהם טנקים ומשוריינים רוסיים שננטשו ומקימים להם חיל משלהם – חיל החקלאים האוקראיני, מעין נח"ל או פלמ"ח מקומי.
2. במשך יותר משעתיים עמדתי בתור בשדרות ג'רוזלמסקה בוורשה עם ההמון כדי לחוות איך זה לשתות קוקה־קולה, המשקה שזה עתה הגיע העירה. זה היה בשנת 1990, לאחר נפילת החומות, עת נאלצתי להמתין לטיסה בעיר שהלכה והתעוררה מהשלטון הקומוניסטי המתמשך. לא ויתרתי גם על התור לג'ינס בסניף ליווי'ס, שנפתח במדרחוב "העולם החדש" שהלך ונסלל בבירת פולין. מקדונלד'ס לא היה עדיין בתכנון, והמלון המודרני היחיד בעיר היה "מריוט".
אני משתף בזיכרון כדי להמחיש איך נראית ומורגשת הורדת מסך הברזל שמאלץ פוטין את המערב לבצע מחדש על רוסיה. לא רק חרם נפט, לא רק קריסת מטבע, לא רק חילוט חשבונות בנק ונכסים, לא רק חרם תעופה. קוקה־קולה, מקדונלד'ס, זארה, יוניליוור ועוד מותגים בינלאומיים מחרימים את רוסיה ומחזירים אותה ואת אזרחיה עשרות שנים לאחור.
המזל של פוטין הוא שברוסיה אין סקרים. יש מעצרים, יש צנזורה ויש פחד גדול.
3. ברמה הערכית והמוסרית ישראל שוגה כאשר היא משיבה בשלילה לבקשתו של הנשיא זלנסקי לנאום בפני הכנסת ומציעה לו מפגש זום בנימוק ש"הכנסת בשיפוצים". כיצד אבדה לנו הבושה? שכן אם ישנו פרלמנט למדינה היהודית - זהו הזמן שיארח נשיא אוקראיני במצוקה. כן, דווקא אנחנו, דווקא עכשיו - בשידור חי לכל העולם.
הטעות השנייה היא הסחבת בהקמתו של בית חולים שדה ישראלי, כמו שרק אנחנו יודעים לעשות. התהליכים להקמתו כבר החלו, אך פתאום התברר ש"אין תקציב".
זה לא פחות ממדהים ש־80 שנה לאחר התופת ומכונת ההשמדה הנאצית עולות מאוקראינה קריאות "געוואלד, עיירתנו עולה באש" לעבר מדינת היהודים החופשית, העצמאית, הדמוקרטית והחזקה. זה ניצחון גדול של ישראל, שספק אם בני הדור הצעיר יבינו, שכן ישראל עבורם היא עובדה קיימת וברורה.
עם שמתפלל שלוש פעמים ביום לשלום ומצווה בתורתו "בקש שלום ורדפהו" מחויב להירתם היכן שרק אפשר כדי לקדם שלום, להציל חיים, ליישר מחלוקות ולסייע. לפיכך, הירתמותו של ראש הממשלה נפתלי בנט למאמצי הגישור חשובים, בין שיניבו תוצאה ובין שלא. זהו תפקידנו וזוהי שליחותנו.
למאמציו של בנט מצטרפת נסיעתו של הנשיא יצחק הרצוג השבוע לטורקיה לאחר 14 שנים של נתק יחסי. לביקור ההיסטורי קדם מסע דילוגים של הרצוג ליוון וקפריסין, לתיאום ציפיות והרגעה לקראת הביקור באנקרה. הרשו לי להעריך שדווקא להרצוג יש היכולת לקרב לא רק בין טורקיה לישראל, אלא גם בין טורקיה ליוון ולקפריסין. חכו ותראו. ישראל הופכת למעצמה אזורית, וזוהי בשורה טובה וחשובה.
4. הוויכוח בישראל על קליטת הפליטים האוקראינים חשוב ערכית ומוסרית, כדי שנגבש יחד את תעודת הזהות שלנו וכדי שנכייל את המצפן הערכי ואת המצפון המוסרי. אנחנו עצמנו עם של פליטים שהיה מאז ומעולם מיעוט בגלויות, עם שנרדף והוכה וגורש וגלה והושמד, עד שנתקבץ במדינת היהודים הקטנה, האהובה והמיוסרת שלנו.
אנחנו חייבים לקלוט פליטים אוקראינים. אין לנו כל ברירה ואין אפשרות אחרת. השאלה היא המספר והמורל. את המורשת אנחנו מקבלים מהתנ"ך על "הגר הבא בשערך" וממורשתו של מנחם בגין, שקלט כאן פליטים מווייטנאם (לא הרבה, אבל סמלי).
אבל אסור לנו לבלבל בין "הדחוף" (קליטת פליטים) לבין "החשוב" – מימוש ההזדמנות האדירה שמנפקת המלחמה לקליטת מאות אלפי עולים חדשים. שלושה מנועים חזקים צריכים לספק לנו את היעד הלאומי שעל הממשלה והסוכנות היהודית להציב - קליטת 300 אלף עולים בשנתיים הקרובות. הראשון: המלחמה הנוראית ותחושת חוסר הביטחון במזרח אירופה. השני: האנטישמיות הגואה ופושטת בארה"ב ובאירופה. והשלישי: התמודדותה המרשימה של ישראל עם הקורונה, הסכמי אברהם והצפי לעשור כלכלי מצוין.
עלייה שכזו, אם תתממש, תהיה "בוסטר לציונות" ולישראל. העלייה הקודמת מחבר המדינות הצילה את ישראל בביטחון, במדע, ברפואה, בטכנולוגיה, בהייטק וגם בתרבות ובאומנות. זו צפויה להיות עלייה איכותית ותורמת, וזוהי משימה לאומית מרכזית של הממשלה הנוכחית.
300 אלף עולים חדשים - זה ייתכן וזה אפשרי, וזה דופק לנו בדלת.
5. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הסירה את "איום השלום" מעל התעשיות הביטחוניות בישראל ובעולם. הן צופות כעת גידול משמעותי בהזמנות, בעיקר למערכות התרעה ומעטפות הגנה מפני טילים, מטוסים ללא טייס לסוגיהם ועוד.
עבור התעשייה הביטחונית הישראלית, המפרנסת במישרין ובעקיפין מאות אלפי משפחות, מדובר בעניין קריטי, גם עבור המחקר והפיתוח ושמירת היתרון האיכותי של צה"ל. פינלנד למשל החליטה לרכוש מערכות הגנה מפני התקפות טילים, ומכל החברות בעולם נותרו לאחר סינון רק שתיים: רפאל והתעשייה האווירית, וזהו כבוד גדול לטכנולוגיה שלנו.
צבר ההזמנות בתעשיות הביטחוניות עומד כעת על מעל ל־9 מיליארד דולר, שיא של כל הזמנים. וזה עוד לא הסוף, שכן ההזמנות מהמפרץ ומהמזרח התיכון עדיין בראשיתן. "אור לגויים" כבר אמרנו?
6. בן שיחי, שעשה ועושה משהו במדינה הזאת בתחום החינוך והמורשת, הפנה את תשומת לבי לעובדה שעמנו המוכה והמיוסר מעולם לא ביקש להידמות לגויים: לא לאשורים, לא לבבלים, לפרסים, לרומאים או ליוונים, שהציבו להם כיעד לכבוש את העולם ולהרחיב את האימפריה, וכך גם העולם הנוצרי במסעות הצלב.
היהודים לעומת זאת מעולם לא ביקשו טריטוריה. מה שכן רצינו תמיד זה להשפיע ולתקן עולם. "זה מוכח לאורך כל ההיסטוריה של עמנו העתיק", הוא אומר לי, ומציע "שיסתכלו עלינו, עם ששרד מעל לטבע ומעבר לכל היגיון. תתבוננו עלינו, נסו להבין מה שמר עלינו, ואז אולי גם תקשיבו לנו וגם תרוממו אותנו". בחיי שאני מסכים ומצטרף להצעתו ומשתף גם אתכם.
7. מאז קבע דוד בן־גוריון את הייעוד, הייחוד, ההלכות, הערכים ואורח החיים של צה"ל - איש לא העז לשנותם. לא שר ולא מפקד. רק שינוי אחד קטן בוצע - העברת חידון התנ"ך מאחריות צה"ל למשרד החינוך. חסכו מיליון שקל למשרד הביטחון והפסידו תהליך חינוכי שמחבר את צה"ל לתנ"ך. כל היתר עדיין כאן: הנח"ל, הגדנ"ע, לימוד העברית, ביעור הבערות, המשימות הלאומיות, הירידה לנגב ואפילו גלי צה"ל.
בן־גוריון קבע שצה"ל הוא צבא יהודי ששומר על אורח חיים יהודי, על הכשרות ועל השבת. כך היה עד עכשיו ולא קרה שום נזק. לכן העתירה לבג"ץ בעניין הכשרות לפסח במחנות צה"ל והאיסור להכניס אליהם חמץ - היא בעיניי קנטרנית ומיותרת. דורות של חיילים למדו לכבד ולהתכבד בזולת, לא לקנטר, לא לפגוע ולא להכעיס. תגובת המדינה לבג"ץ מביאה בחשבון את "רוח התקופה" ומבטיחה "מתחמי כשרות" בתוך המחנות. מיותר וחבל. חיינו לא רע עד עכשיו עם הבנות, פשרות ורוח בן־גוריון.
8. בשבת השתתפתי במחווה שערך התיאטרון הלאומי הבימה לשתי ענקיות הזמר העברי שושנה דמארי ויפה ירקוני. שעתיים של אוויר פסגות, עושר תרבותי, מורשת, מלחמות, חלומות ומילות המשורר העברי שיחיו לנצח.
שאלתי את נעם סמל, מנכ"ל הבימה, מדוע האירוע לא צולם לאחד מערוצי הטלוויזיה לשידור בפסח או ביום העצמאות. "לא רצו", השיב לי. התיאטרון צילם בעצמו. אז תנו לנו עוד תוכניות בישול ושעשועונים ובחורות בביקיני בחופים טרופיים. אנחנו כבר נסתדר.
9. אורית רוזנבלום היא מרצה בכירה בתחום הדרכת הורים במכון אדלר, ובפגישה אקראית בינינו בימים האחרונים היא הפקידה בידי את ספרה "תפקיד חייך", שעוסק כמובן בהדרכת הורים. ואחד כמוני, שמקבל ספר עם כותרת כזו, חושב מיד מה היה באמת תפקיד חיי. דובר צה"ל? מפקד גל"צ? יועץ שר הביטחון? כתב צבאי?
רק אז, כשאני בן 62 שנים, הבנתי שתפקיד חיי ואולי מפעל חיי הוא משפחתי וילדיי. קצת מאוחר? אני לא בטוח. שבת שלום.