אינני בטוח שנחמיה שטרסלר, במאמרו שפורסם ב”הארץ” בימים האחרונים תחת הכותרת “ביבי, קח שיעורים פרטיים מבנט”, באמת התכוון למה שמשתמע מהכותרת, אבל בדבר אחד אין לי ספק; מסע התעתועים של נפתלי בנט לרוסיה לא ממש נועד להועיל למדינה היהודית. בנט לא ביקש להקים קול זעקה לנוכח האפשרות שלאיראן יהיה נשק גרעיני שיכול ויוצב קרוב מאוד לגבולותינו.
מה שיותר מתקבל על דעתי הוא שחילול השבת בפרהסיה נועד לצרכים פנימיים. מישהו, כנראה, לחש על אוזנו של בנט שהנסיעה לרוסיה תעמיד אותו על אותה מדרגה שעליה עמד בנימין נתניהו. שטרסלר סבור, למקרא מאמרו, שבנט כבר נמצא על מדרגה גבוהה יותר; ולי מותר לחשוב שמוטב יהיה לעם ישראל אם בנט יחדל מלרדוף אחרי רוחו של נתניהו. האובססיה המגלומנית שלו - אותי מתסכלת.
מסעותיו ברחבי העולם מסוכנים, בעיניי, לגורלה של המדינה היהודית. זאת, משום שהם נותנים בפועל לגיטימציה, בשתיקה שמשמעה הסכמה, בין השאר, להסרת הסנקציות שהוטלו על איראן בימי טראמפ; מה שעלול לשחרר מאות מיליונים לטובת ארגוני טרור. לא שזעקתו של בנט הייתה מועילה, אבל עצם הזעקה חשוב; אם כי יש ציניקנים שחושבים ש”העולם הנאור” לא ייתן לאיראנים לעשות את מה שהם מאיימים לעשות. אותה גישה הייתה, בזמנו, גם כלפי המשטר הנאצי. ראשי מדינות ניסו לפייסו בדרכים שונות. לשיאם הם הגיעו כאשר הם אילצו את העם הצ’כי לוותר על חבל הסודטים שהיה חלק מצ’כוסלובקיה החופשית.
ומי לידנו יתקע שבבוא היום, כשלאיראן יהיה נשק גרעיני, שבאמצעותו היא תוכל לאיים על שלום העולם כולו, היא לא תתבע מארצות הברית, לדוגמה, לאלץ את המדינה היהודית לוותר על חלקים משטחה הריבוני ולהחזיר לערבים את השטחים שהם איבדו ב־1948? יש לשער שחלום הבלהות הזה לא יהפוך לעולם למציאות כואבת, הודות למה שיש לצה”ל במחסניו, אבל בנט חייב, למצער, לחשוב עליו, ולא נראה לי שזה קורה. חיוכים וחיבוקים, גם עם טיפוסים מתועבים כמו השליט הטורקי, זה בסדר; אבל צריך הרבה יותר מזה. נתניהו הבין את זה. בנט רחוק מאוד מלראות את הדברים באורח מפוכח; שלא לדבר על שאר חבריו לממשלה, אלה שעסוקים, איש־איש בתחומו, במילוי גחמות אישיות. כמעט אף אחד מהם, מלבד שר הדתות מתן כהנא, לא הגיב על שריפת בית כנסת ברמלה בשבוע שעבר.
כך או אחרת, אינני מבין את ההתלהבות ממסעותיו של בנט. לטעמי, מוטב היה, אם אין הוא מתעסק בניסיונות למנוע מאיראן נשק גרעיני, שהוא יתעסק כעת במה שקורה בתוך המדינה פנימה; כגון בהשתלטות הבדואית על הנגב ובהתנכלות ליהודים בכבישים ביהודה ובשומרון ובערים המעורבות. ב־1917 קבעה הצהרת בלפור שבארץ ישראל יוקם ביתו הלאומי של העם היהודי. כתב המנדט שניתן לבריטים קובע זאת במפורש, וב־1948 זה קרה; אבל מאז, לצערי, דווקא בקרב היהודים יש שחושבים שנוכל להסתדר גם בלעדיו.