צא לדרך, ג'ק

ניגוד לעדכון בוויקיפדיה מאת מי שלכאורה הסתודד איתי בשנתי, אינני עובר לברוקלין. אין לי התנגדות לברוקלין; בשנים האחרונות אני מעדיף אותה על פני מנהטן; יש לי בה בן משפחה קרוב אבל לא אליה מועדות פניי. יש לי רתיעה עזה מחיי עיר. לכן אינני מתכוון להחליף בקתה בטונדרה במרחק הליכה מ"סטארבקס". כמי שמעידותיו אומנותו, אינני מתכוון לחזור למוטב לעת זקנה.

לא אכחיש שיום שבו לא ארזתי חמש קופסאות מחפציי, לא הבאתי ספרים לספרייה המקומית, לא השלכתי אשפת חיים במזבלה הסמוכה ולא הובלתי בגדים, שמיכות, כריות, מוצרי חשמל פטישיסטיים ואחרים לארגוני צדקה שונים, נחשב יום רע. זה עיסוק מייאש, מתמשך, תובעני וצובר סרחי עודף שפעם הגדירו אותי, המקרב אתאיסט לאמונה דתית.

כמו בכל שנה ב־12 במרץ, ציינו בשבוע שעבר ב"פלמינגו", בר שכונתי בסיינט פיטרסברג, פלורידה, שבה חי ג'ק קרואק את שלוש השנים האחרונות שלו ושם מת, את יום הולדתו. השנה מלאו לו 100. הוא נולד ב־1922 ומת בן 49 ב־1969; קרואק מת 51 ממאה שנותיו. נגני הג'אז אלתרו, המשוררים הקריאו משיריהם, כולם שתו. האמונה ברוחו חסרת המנוחה של קרואק בסיינט פיטסברג חזקה. כיצד מסבירים אחרת את העובדה שכל ספריו על המדף בבר נופלים ביום הולדתו ומרחפים בחנות הספרים הסמוכה. קרואק נהג להיכנס לחנויות ספרים ולהזיז את ספריו למקום מועדף. הרי זה אך טבעי שהוא בשלו.

יחסי לקרואק השתנה ברבות השנים. כקורא צעיר התרשמתי עמוקות מהאופן שבו היטיב לתאר את קדחת הנדודים האמריקאית, את הכמיהה לתנועה מתמדת ואת הרעב לקו אופק מרתק יותר והנהייה אליו. "זאת הדיכוטומיה האמריקאית הבסיסית", כתבה סוזן אורליאן, "התחושה האופטימית והלא הגיונית שאתה יכול להקים ברית של אינדיבידואליסטים שבה כל אחד הוא מלך". בהמשך הבנתי את הגבריות הממארת והפוגענית של קרואק לצד מעידות אחרות שלו. רק מאוחר יותר, אחרי ביוגרפיות ידעניות, חודרניות ורבות מדי, הבנתי איזו פוזה זאת הייתה לנטוש מחויבות לנשים לטובת חברת גברים והחירות שהם מעניקים איש לאחיו. לא בטוח כיצד אני מרגיש עם הקביעה כי "בדרכים" הוא הרומן האמריקאי הגדול על גבריות מפתה.

מתישהו בעשור האחרון לחייו, כאשר הבלורית השחורה החלה לסגת מנשיכת המפרצים ותווי הפנים הנאות התעבו למסיכה בשרנית, הצטלם ג'ק קרואק בחדר מגורים עם שרפרף מנירוסטה, רישומים יפניים על הקיר ושטיח סתמי מתחת לרגליו. כל המיתוסים שנקשרו בקרואק וב"בדרכים" מתרסקים בצילום הזה. המבשר והגיבור האולטימטיבי של "דור הביט", זה שברוב התמונות האחרות מקפיד שלא להרפות מהסיגריה (פאל־מאל) ומהבקבוק המעצב, האיש שהמסע מחוף־אל־חוף רשום על שמו, כמו גם "לחיות מהר ולהשאיר גווייה צעירה", נראה כאן כמו חנווני שעלה לדירתו מעל למכולת להפסקת צהריים.

התפאורה הזעיר־בורגנית, החולצה המזעזעת, האצבעות הקצרות והיציבה הרעועה, זה האיש שעותק מרוט, מסומן, מקופל־פינות, משורבט הקדשה נמלצת ("למומי, מה אתה עושה בדנוור כשאתה מת?") ומשופשף עד התפוררות, היה נשק אישי של דור שלם. זה מנהל הפקולטה למדעי סקס מוטורי באוניברסיטת הכביש, הדיקן לפרפטום־מובילה, הגורו של "לך מערבה, איש צעיר".  

אני זוכר את ילדיי קוראים את "פחד ותיעוב"; אינני בטוח לגבי "בדרכים". אין ספק בהשפעה של קרואק על תומפסון. הספר היה גס ובוטה מדי לזמנו, ימי המלחמה הקרה והעורף האדום עם הלבן בעיניים, רדיפת האדומים של מקארתי וכיסאות חשמליים לוהטים במנהטן, היהודים היו שנואים בה, וקרואק הוציא את דיבתם רעה וקופים ביצעו מעשי סדום בנשים באל־איי. מי שלא היה הומו בספר היה פדופיל בפוטנציה, כולם שכבו עם כולם, עם הנשים והילדים וחיות המחמד.

כמסירתו, "בדרכים" לא היה עשוי מחומרים שהתמזגו עם האווירה ברחובות בשנות ה־50. הוא נולד קתולי, אבל לקרואק לא היה אלוהים. "בדרכים" נפל ממנו בגוש אחד ותסס על הרצפה, מחכה לטרמפ אל התהילה. כל מי שקרא, במיוחד אנשי מקצוע, זיהה בו את הגרעין הזוהר של הכתיבה הטובה והמשכרת ביותר של זמנה, ואולי בכלל. אם "האקלברי פין" הוא הרומן האמריקאי הגדול, "בדרכים" הוא סגנו. "אני האק פין", נשמע קרואק אומר לפני מותו. האק וג'ים בוחרים בעורק מים גדול לחוות באמצעותו את אמריקה; סל ודין בוחרים בעורק אספלט הנמתח מחוף לחוף. מרק טוויין אמר שהחורף הקר ביותר בחייו היה קיץ בסן פרנסיסקו. קרואק היה פחות מפונק. היה לו מעיל עור אחד.

קרואק ידע ש"הדרך", כך קרא לספר שנים רבות, הוא הדבר הטוב ביותר שיכתוב אי־פעם. לכן התעקש שיראה אור, עד כדי ייאוש. הוא הכניס בספר את כל התיקונים והקיצוצים המתבקשים על פי רוח התקופה, מגבלותיה ותכתיביה. הוא היה הצנזור החמור ביותר של עצמו. כל האנשים החיים שהופיעו בספר בשמותיהם האמיתיים הבהבו באופק כקִני התנגדות של תביעות דיבה וצווי מניעה; כל מה שאסור היה לכתוב באמריקה של שנות ה־50 בנושאים מיניים, שזה בערך כל המילים והמעשים שגרמו לפרוזה הקרואקית להבריק במשובה; אף שקרואק אמור היה לדעת שיש גבול עד כמה יכול גבר מבוגר להתענג על המילה חריץ בבואו לתאר את איבר המין הנשי ועד כמה מהר תחליף אמריקה את עורה ולא תמחל על שוביניזם בוטה כמו זה שהוא וחבריו ייצגו.

מול הממסד המו"לי־יהודי, הבין קרואק כי אינו יכול לכדרר את האנטישמיות שלו ואת שנאת היהודים של חבריו. לכן לא היה ב"בדרכים" המקורי את הפלפינגר הדרומי שפרדייס פוגש כאשר הוא מבקר את וויליאם בורוז בניו אורלינס, צועק על גג הגורן, "יהודים! כמה שאני שונא אותם!".
קרואק היה שונא יהודים אמיתי. כזה שאינו מודע כלל לסטיית התקן המזוהמת בהיגיינה הציבורית של חייו משום שהחיידק זרם בדנ"א שלו. אלן גינסברג, חברו הקרוב ("אלן לא ידע מה לעשות עם נשים", אמר קרואק, "הוא הביט דרכן"), קרא ראשון את הטיוטה הגולמית של "בדרכים". גיסנברג הוא שאמר לחברם המשותף ניל קאסדי ש"ספרו של ג'ק הוא בלגן אלוהי". אין כל עדות שהאנטישמיות היא שהרתיעה אותו.

במרוצת השנים הפך "בדרכים" לספר הנגנב ביותר בהיסטוריה. משהו בתרבות החתרנית שהוא מייצג ובתחושת החופש ושבירת המוסכמות שמקרינים גיבוריו, מניע את קוראיו הפוטנציאליים לעקוף פרוצדורות רגילות. קרואק היה מדפיס 100 מילים בדקה שהן כ־500 סימני דפוס, במכונת כתיבה מכנית. מי שראה אותו מדפיס, סיפר שמרוב מהירות לא שמעו את המקשים אלא את הדינג הקולני של מרכבת הנייר כאשר היה קרואק מחזיר אותה למקומה. קרואק ניסה לעקוף את מנגנון הפענוח והחשיבה ולחבר את תת־המודע למקשים ולהתמסר לקצב באצבעות. זה אותו זרם תודעה מיתי שקרואק היה משכללו ושאותו לא ניתן ללמד בפקולטות לכתיבה יוצרת ולעיתונאות. או שאתה נולד עם המנגינה הפנימית, שלא לומר דקדוק, והמילים קופצות מהנייר על הקורא; או שהן מונחות על הרצפה כמו מקקים דרוסים.

קרואק היה יציר מובהק של תקופתו, והמוזיקה שזורמת בטקסטים שלו היא אלתורי הג'אז של דקסטר גורדון, מיילס דייוויס, תלוניוס מונק, צ'רלי פרקר וג'ון קולטריין. כאשר קרואק מאזין לשיר של בילי הולידיי ומצטט ממנו, זו אינה ציטטה אנינה של מבקר, אלא חוויה של מי שגם אותו הורסים סמים ואלכוהול. הכותב אינו יודע לאן הוא רוצה להגיע. מה שחשובה היא התנועה. קרואק ניסה להגדיר אמריקאיות בתנועה. אמריקאים הם אלופי העולם בתזוזה ממקום למקום.

הוא היה ילדם השלישי של ליאו וגבריאל קרואק, קנדים־צרפתים שהתגוררו בלואוול, מסצ'וסטס. שם החיבה שלו היה טי־ג'אן, ג'ק הקטן. במשך תקופה מסוימת גרה המשפחה ליד בית לוויות. לאביו של קרואק היה בית דפוס, והוא היה גבר גדול וחזק, אנטי־אינטלקטואל מובהק וריאקציונר. הוא כמעט לא שוחח עם בנו חוץ מאשר על ספורט. כאשר קרואק היה בן 5, מת אחיו ג'ראר ממחלה. אף שלקרואק ולאמו היו יחסים שגבלו בגילוי עריות, אמו אמרה פעם, "אתה היית צריך למות ולא אחיך". קרואק התקבל לאוניברסיטת קולומביה עם מלגת פוטבול אבל נשר כדי להתנדב לצי. אחרי חודשיים בצי הסוחר הוא השתחרר על סעיף פסיכיאטרי. את 175 אלף המילים של "בדרכים" כתב קרואק ב־20 יום, או כך לפחות טען. למרות היסטוריה ארוכה ומתועדת של שימוש בסמים, בעיקר בנזדרין, את הספר כתב בעזרת קפה בלבד. "קפה!", כתב לניל קאסדי, "קפה נפלא, קפה נהדר".

בתקופה שבה התעמק בזן בודהיזם, הפך קרואק לתומך קולני של סנאטור ג'וזף מקארתי. "מקארתי יודע את האמת על היהודים וההומואים", אמר, אף על פי שבעצם היה נטול עניין אמיתי בפוליטיקה וקרוב לחבריו היהודים וההומואים. אלימות, באופן כללי, דחתה אותו. כאשר הכו אותו, לרוב לא הכה חזרה. משך כל חייו היה מאונן כפייתי. חוויית האוננות הראשונה שלו נקטעה כאשר התבשר שביוטי, כלבו האהוב, נדרס על ידי מכונית. הוא אהב חתולים ואמר כי "אלוהים נתן לנו חתלתולים כדי ללמד אותנו רחמים". "בדרכים" נשאר ברשימת רבי־המכר חמישה שבועות בלבד. "לא ניסיתי ליצור הכרה חדשה או שום דבר כזה", אמר למראיין בערוב ימיו, "לא היו לנו מחשבות אבסטרקטיות רבות, היינו חבורה של גברים שרצו לזיין".

בסוף שנות ה־60 תמך קרואק במלחמה בווייטנאם, אהב לקרוא את הפובליציסט הימני וויליאם פ. באקלי ויצא נגד ההיפים. בגיל 47 היה מיואש ואלכוהוליסט. הוא גר עם אשתו השלישית בקהילת גמלאים בסיינט פיטרסברג. בוקר אחד התיישב עם כוס משקה מול הטלוויזיה ולקה בדימום קטלני במעי שעה שצפה בתוכנית הבישול "הגורמה הדוהר". שעות ספורות לאחר מכן מת.

לואוול, מסצ'וסטס, היא אחת הערים העגומות באמריקה. אני חולף על פניה כשאני נוהג לניו יורק. לפעמים נכנס, לרוב לא. כבר הייתי. בסתיו ניבטת העגמומיות מצבע החלודה של האבנים שמהן היא בנויה, ובקיץ היא רותחת. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, לקרואק לא היה סיכוי. מנפטות הכותנה ומכונות הטקסטיל נדמו, העיר גססה ומתה בעמידה. יש לה המראה הנפוץ של ערי רפאים בצפון־מזרח ארצות הברית שהמולה נחשבת בהן לשלושה תושבים חוצים יחד את הכביש הראשי. זאת הנחה חסרת שחר שרוחו של המת שורה על המקום אשר בו הוא קבור.

הבר שבו השיק קרואק את קריירת השתייה שלו עדיין ניצב שם, הודף את הזמן שבלואוול אינו ממהר לשומקום. הברמן מאתר בקלות שהזר שנכנס בדלת בא לספוג אווירה, ומיד הוא מתייצב מתחת לצילום הקטן של קרואק התלוי מאחורי גבו. מה שלא תשאל אותו כבר נשאל; מה שלא יאמר לך כבר אמר. המוזג במשמרת הבוקר טרם נולד כאשר קרואק מת. אביו שעובד בערב מספר לפעמים על משפחת קרואק.

הכיכר על שם קרואק היא גרוטסקה ארכיטקטונית נוספת מהזן המקומי. בטבורה ניצבים לוחות הנצחה ועליהן טקסטים מספריו של קרואק, מין סטונהנג' לחובבי ספר. סיור השורשים כולו, גם אם תמרח אותו, לא יארך יותר משעה, חוץ אולי מבית הקברות שבו קבור קרואק, שבו מסומנת חלקת הקבר שלו במרצפת אבן צנועה הנטועה בדשא ועליה טיפות יבשות ממאבק הדמים שניהלו יורשיו מעל גווייתו. האבן הוחלפה כבר מספר פעמים. בית הקברות פתוח, והמצבה של קרואק נגנבת בקביעות.

כולם הקיזו דם במאבק הירושה: נשותיו, ילדיו, קרובים מדרגה שנייה, דודים ודודות. אם לא די בתחושת ההתייחדות החגיגית שאתה חש כאשר אתה ניצב שם, מעל קרואק המת, ב־1975, במסגרת ה"רולינג ת'אנדר רוויו", עלו בוב דילן ואלן גינסברג לקבר וגם ישבו לצדו וניגנו. דילן במרטין אקוסטית, וגינסברג בגרמושקה קטנה.

זאת הזדמנות להזכיר את החוב העצום שחב דילן לנקודת המבט ולאנגלית של קרואק, כמו ספרינגסטין, מלנקמפ, ולא פחות מהם, הפראים והארורים של הקולנוע האמריקאי, ג'יימס דין, קליפט ומרלון ברנדו. קרואק הזריק את המונח המהדהד "דרך" לתרבות האמריקאית.

ל"בדרכים" בגרסתו השלמה יש ארבע הקדמות. הספר מתחיל בעמוד 107, אחרי שארבעה דוקטורנטים לקרואק גומרים להרצות בהרחבה ניכרת על גדולתו וחשיבותו. אנשים צעירים אינם אוהבים שמומחים מסבירים להם מדוע ספרים שיוצרים זיקה מיידית ואינסטינקטיבית נחשבים ליצירות מופת. אפשר להסביר עד זרא מדוע פרץ קרואק מתוך מקצה הסופרים שיצא להגדיר את אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה, והתניע בבעיטה את ז'אנר הכתיבה הנוסעת עם הגג פתוח, הרדיו צורח, בדלי סיגריות שורפים את הריפוד במושב האחורי וחבר נפש פרוע עיניים אוחז בהגה ומועך את הדוושה.

כל שני אנשים שנכנסים למכונית או עולים על אופנוע מודעים להקרנת הדימוי שרודף אחריהם כמו צל. בילי וקפטן אמריקה. תלמה ולואיז. מרטין שין וסיסי ספייסק. רוברט דובאל וטומי לי ג'ונס. סיימון וגרפונקל. רוצחים מלידה. טרומן קפוטה, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לעקוץ קולגות, אמר אחרי שקרא את "בדרכים", "זו לא כתיבה, זו הדפסה".

בפינת רחוב קולומבוס, נושק לחנות הספרים "סיטי לייטס" של לורנס פרלינגטי, קראו סמטה ע"ש ג'ק קרואק כאשר החליטה מועצת העיר סן פרנסיסקו לקרוא עשרה רחובות על שם יוצרים מקומיים. כפי שקורה למפעלי הנצחה כאלה, זו סמטה זעירה ללא מוצא.

באחד מקטעי הסיום המפורסמים ביותר בספרות כתב קרואק: "וכאשר השמש שוקעת באמריקה ואני יושב לי על המזח הישן והשבור, צופה בשמיים המתארכים מעל ניו ג'רזי וחש באדמה העירומה המתגלגלת בקשת ענקית אחת אל החוף המערבי, וכל אותה הליכה בדרכים, כל האנשים החולמים במרחב העצום הזה, ובאייווה אני יודע שהילדים בוכים עתה בארץ שמותר לילדים לבכות בה, והלילה יהיו כוכבים בשמיים, וכלום אינך יודע שאלוהים הוא פו הדוב? כוכב הערב צולל בוודאי ומקרין זיקוקי אש על הערבה, שעה קלה לפני רדת הלילה המברך את האדמה, משחיר את הנהרות, מכסה פסגות וחובק את החוף האחרון, ואף אחד, אף אחד אינו יודע מה הולך לקרות לאף אחד מלבד בלויי הסחבות האומללים של ההזדקנות, אני חושב על ניל קאסדי, אני חושב אפילו על ניל קאסדי האב שלא מצאנוהו מעולם, אני חושב על ניל קאסדי".

עיתונאי מ"סיינט פיטרסברג טייימס" דפק על דלתו של קרואק ב־1969: "ג'ק קרואק, סופר, אומן, גיבור תרבות, צפה בחדשות הערב עם וולטר קרונקייט, ללא קול, שעה ש'משיח' של הנדל ניגן בפטיפון. הוא עישן 'קאמל', שתה וויסקי מבקבוק תרופות עם צ'ייסר של בירה מפחית". הדבר האחרון שעליו התלונן קרואק באותו יום היה הקילה שלו ומצבו הכלכלי. אחרי מותו הודתה רעייתו שהוא שתה הרבה בימיו האחרונים. "הוא היה אדם מאוד בודד", היא אמרה.