עכשיו, ביום הקר ביותר בירושלים ב־100 השנים האחרונות, פורח באוויר רעיון יפה: לקיים את שיחות השלום בין רוסיה ואוקראינה בירושלים. זה מרגש, ואני אומר: כן, כן, כן, לקיים את השיחות בשגרירות אוקראינה בירושלים ובשגרירות רוסיה בירושלים, שייפתחו עד אז בבירת ישראל.

כאשר קר לנו, נסו לדמיין כמה קר באוקראינה ללוחמים משני הצדדים, ולאומללים שביתם חרב, והם בדרכים באסון הנורא ביותר באירופה. נכון שאוקראינה, עם זלנסקי בראשה, הצביעה נגד ישראל באו"ם עשרות פעמים בשנים האחרונות, אבל היום כולנו עם האוקראינים. מה שמבטא את ההזדהות הזו טוב יותר ממני הוא שיר קטן שהפך להיות ויראלי באיטליה.

הוא עובר ברשתות, מצוטט בעיתונים. הוא הפך לתפילה, להמנון. לומדים אותו בבתי ספר, וסלבס מצטלמים כשהם מקריאים אותו. השיר "הירח של קייב" של ג'אני רודארי מבטא בפשטותו שותפות. "מי יודע אם ירח קייב", שואל רודארי, "יפה כמו ירח רומא?".השיר נכתב לפני 60 שנה. רודארי הוא סופר איטלקי אהוב מאוד.

בעיניי מוצא חן ספר סיפורים קצרים מאוד שלו שנקרא בתרגום לעברית (בהוצאת אגם) "סיפורי טלפון". הסיפורים מבוססים על הרעיון שאבא, שהוא סוכן נוסע ונמצא רחוק מהבית, מטלפן לבת שלו ומספר לה מהדרך סיפור לפני השינה. יש לו דקה או שתיים, בגלל שזו שיחת טלפון יקרה (ככה זה היה פעם, לידיעת ילדי המאה החדשים). זו הסיבה שהסיפורים קצרים מאוד, והם מופלאים, שנונים, אבסורדיים ופיוטיים בצורה נדירה. אגב, המאיירת של הספר בעברית, יאנה בוקלר, עלתה לישראל מחרקוב (חרקיב), אוקראינה.

והנה השיר בתרגום חופשי: "מי יודע אם הירח/ של קייב/ הוא יפה/ כמו הירח של רומא/ מי יודע אם זו אותה הלבנה/ או רק אחותה...” השיר ממשיך בתשובתו של הירח: "אבל אני תמיד אותו הדבר!/ - מוחה הירח -/ אני לא כובע לילה/ על הראש שלך!”. להפתעתי, גם אנחנו בישראל מופיעים בשיר: “משוטט שם למעלה/ אני מאיר על כולם/ מהודו עד פרו/ מן הטיבר עד ים המלח/ והקרניים שלי מטיילות ללא דרכון/ ללא דרכון”.

האם בפיוט נאיבי, ילדותי, מנצחים במלחמה? כלל לא. אנחנו מביטים במלחמה הזו בזוועה ובחוסר הבנה. היא במובן מסוים מלחמת אזרחים שבה הורגים ונהרגים אנשים בני עמים דומים עד כדי כך שיש טעם בדברי פוטין שאומר: כולנו עם אחד. אם כי, כמובן, אין בכך צידוק להתקפה הנוראה הזו.

לא מראים לנו כמעט חדשות מרוסיה, אבל גם הרוסים סובלים - לא רק החיילים הרוסים באזורי הקרב הקפואים - גם מהתמוטטות הרובל. אדם קרוב ששומר על קשר עם רוסיה הראה לי תמונה שצולמה בסופרמרקט ברוסיה ובה כיכר לחם ומתחתיה המחיר והצעה לשלם אותו ב־12 תשלומים למשך שנה. הצילום נראה אמין, אבל כמובן ייתכן שזו סאטירה שבוצעה בפוטושופ המבטאת את המצב ברוסיה.

יכול להיות שאנחנו כבר בתחילת מלחמת עולם שלישית ולא רוצים להבין את זה? יש ביטוי שאני לא יודע מה מקורו: “תבלו עכשיו, זה יותר מאוחר ממה שאתם יודעים”. בזמן שאנחנו מבלים, באמונה שנחגוג את יום הולדתנו ה־120, ונזהרים בסוכר ובנתרן במחשבה שזה יביא אותנו שמה, ובעודנו מביטים במלחמות של אחרים, יש בווינה מי שדואג שלא נזכה לכך.

חותמים שם על הסכם גרעין עם איראן בדרכה להשמיד את ישראל. באופן מוזר, שמחנו כאשר החתימה עוכבה בזכות רוסיה של פוטין, ששנאנו בגלל אוקראינה, אבל אהבנו שהוא מעכב עבורנו את פצצת האטום האיראנית. למרבה הצער, אתמול גם אשליה קצרה זו התפוגגה לנו כאשר שר החוץ הרוסי אמר שהחתימה על הסכם הגרעין עם איראן הגיעה לישורת האחרונה.

אני זוכר פעם שבה הייתי בניקולאייב שבאוקראינה (מיקולאייב בכתיב אוקראיני), עיר שנמצאת היום בחדשות. כאשר נכנסתי לבית הקהילה היהודית, רחב לבי כשראיתי על הקיר מפת ארץ ישראל רקומה במאות פרחים צבעוניים שממלאים אותה. צילמתי את מפת הפרחים הרקומה הזאת. בואו להפריח מגבול עד גבול את כל הארץ. אנחנו מחכים לכם.

אנחנו מחכים לעולים מאוקראינה, כי זוהי ארצם. רחל המשוררת כתבה שיר על אוקראינה ששמו “מזכרת מארץ חורגת”. כשהם יבואו מהארץ החורגת לארץ ישראל, אני מקווה שאם צריך לגייר בן לאב יהודי, יגיירו מיידית ובאהבה ובלי קשיים. יש לכך אפשרות הלכתית, צריך רק לב. לב יהודי. לב ציוני.