לפני כמה ימים התחלתי לקרוא ספר שמנסה לנתח את מהות הרדיפה אחרי האושר בעידן החדש, ובעיקר הניסיון להגדיר מהו אושר. אחת המסקנות החותכות של החוקרים הייתה שאושר, כפי שהוא נמדד בפרמטרים מודרניים, בכלל לא קשור לכסף ולממון - או כמו שקראנו לזה פעם "באושר ובעושר".
אושר בעידן הנוכחי הוא סיפוק פנימי, שלווה נפשית, הצלחה לאזן בין הפנים לחוץ, בין הדרישות של העולם מאיתנו לבין הרצון שלנו למלא אחר הדרישות הללו. על פי המחקרים, גם האפיקורסים הגדולים ביותר מתחילים להאמין בכוחה של חשיבה חיובית. הם כמובן מכנים אותה בשמות אחרים, כדי לא להיתפס חלילה כאחרוני הגורו'ז הרוחניים בעידן המיינדפולנס.
99% מאוכלוסיית העולם רודפת אחרי האושר, אבל מרובה הוא בורח. אולי כי בסופו של דבר תיאוריית הסבתא - זו שמתייחסת בדרך כלל למערכות יחסים ומתברר שאינה שייכת לסבתי הפרטית בלבד, וטוענת שאם תרדפי אחריו הוא יברח ממך - תקפה גם כאן. אושר הוא עניין חמקמק, ולפעמים צריך להשתמש בו כמעט כמו במנטרה. לחזור שוב ושוב בכל בוקר וערב על המשפט: כן, אני מאושרת. גם אם בפנים אני מרגישה אחרת. איך תיאוריית הסבתא אומרת? אם לא תרדפי אחריו, הוא יבוא. אז כן, גם האושר יבוא.
איך הוא יכול שלא?
מצחיק שאחרי שנים של ניסיון ביטול לוגי של כל תיאוריות הניו אייג', מגיע ספר עתיר מאמרים מדעיים שנכתבו בידי מיטב החוקרים והפסיכולוגים מתחומים שונים, שאומרים במילים אחרות את אותו הדבר בדיוק: אושר הוא תנאי להצלחה בחיים, הוא ניצב במקום הראשון ברשימת המכולת של הדברים שעושים אותנו שמחים, והוא הדבר שרוב אוכלוסיית העולם המערבי שואפת אליו, אפילו לפני כסף.
בעולם השלישי הם כבר הבינו את זה מזמן, אולי אפשר להתחיל להזרים להם את השפע הכלכלי. חבר טוב שמשפחתו קובנית ומתגוררת באחד הכפרים היותר עניים בהוואנה, סיפר לי פעם כי החיוך לא מש מפניהם על אף הקושי, ולא כקלישאה. הוא ראה את זה בעצמו. וקושי יש, כמעט בלתי נתפס.
כשניסיתי להבין כיצד, הוא הסביר לי שהאמונה שלהם חזקה כל כך, עד שבסופו של דבר עם מים זורמים או בלעדיהם, הם הולכים לישון עם חיוך, כי הם בטוחים שמחר יהיה יותר טוב. אני מודה שפתאום הרגשתי שזה קצת מביש שאנחנו לא תמיד הולכים לישון עם חיוך ומקווים שמחר יהיה טוב יותר.
אם אפקט הפלצבו הוכח באופן מדעי ושיפר באחוזים גדולים את סיכויי ההחלמה של מי שהאמינו שהם עומדים להירפא, או לפחות את איכות חייהם, אז למה לא אמונה? ואמונה אגב, למי שזז באי־נוחות כרגע, היא לא דת. היא רחוקה שנות אור מהדת ומחוקיה. ואולי תמצית ההבנה הזו יכולה לרכך אצלנו את הקבלה שלה.
כשאני קוראת מחקרים כאלה, אני מנסה לשאול את עצמי את אותן שאלות קשות. האם אני מאושרת? אני חושבת שכן, כי למה לא? בסופו של דבר, צריך להיות מאוד קטנוני ומריר כדי לבטל את האופציה שאתה מאושר. תמיד אפשר יותר, אבל כבר סיכמתי פה פעם שהפשטות תמיד תנצח כל תחכום שהוא.
אומרים לנו ש"הכל בראש", זה נכון, רק שלפעמים הגוף מגיב ואז כבר מאוחר מדי לשנות. ובכל זאת עלתה בי המחשבה שאם הראש הוא מרכז השליטה שלנו בחיים האלה, למה כל כך קשה לפטר את אחראי המשמרת כשהוא מתעייף ומתחיל לזייף עם הפקודות שהוא שולח? החיים שבריריים מכדי לבזבז אותם.
את הטור הזה אני כותבת מדי שבוע במשך עשור, כמעט כמו ילד שאני מגדלת. אני לא יודעת אף פעם מי קורא אותי, אבל ברשתות החברתיות יש מי שכותב ומגיב לי בקביעות, וזה תמיד מחמם את הלב.
אחד הקוראים שליוו אותי בעשור האחרון הוא עופר מלצר. הכרנו בפייסבוק ולא נפגשנו מעולם. אבל כמו שקורה בדרך כלל בעידן המופלא הזה של הרשתות, הפכנו עד מהרה מכותבת וקורא לחברים עם טקס קבוע. בכל יום שישי, מיד אחרי פרסומו של הטור, עופר היה שולח לי תגובה. לפעמים היה מסכים איתי, לפעמים לא. היינו מדברים קצת וגם גולשים לשיחה על הטור של בן כספית והרבה על לונדון, המקום שהכי אהב בעולם. לא פספסנו שבוע של שיחה.
בשבוע האחרון הוא לא כתב לי. ידעתי שהוא מתמודד באומץ עם מחלה קשה, שלצערי הרב הכריעה אותו בטרם עת. אז את הטור הזה אני מקדישה לך, עופר. האיש שלא איבד תקווה אף פעם. מקווה שיש חיים אחרים שם למעלה, כאלה שאפשר לרחף בהם מעל שמי לונדון. אם כן, תן סימן.