צילומצב: הרוסים הורגים אוקראינים והורסים תשתיות, והמערב מרעיב את הרוסים והורס את הכלכלה שלהם. אין מילים שיתארו את עומק האיוולת הצוהלת־מייבבת הזו שקרויה המין האנושי. על פי הדיווחים שעל פני השטח שני הצדדים נחושים בדעתם להמשיך בכיוון. אנחנו מדווחים שתחת פני השטח יש כל מיני מתווכים, כולל נפתלי בנט, אבל שום דבר לא יזוז עד שהמגעים שלא מדווחים עליהם יבשילו לכדי דיבורים של ממש – על מה בעצם?
הדיבור ההגיוני היחיד שאמור לסיים את המלחמה הוא הנצחת הסטטוס קוו הנוכחי: חצי האי קרים יוכר כחלק מרוסיה, עצמאות לדונייצק ודונבאס, וקייב יורדת מהבקשה לחברות בנאט"ו. לכאורה זה היה המצב בשטח עוד לפני פרוץ המלחמה. בשבוע שעבר, בראיון ל־NBC, וולודימיר זלנסקי אמר שיש על מה לדבר בשלושת הנושאים, וולדימיר פוטין, בכללי, היה מוכן להמשיך להידבר. התוצאה אמורה לשקף מצב שבו שני הצדדים מוותרים כי הפגיעות בהמשך לשניהם רק יחמירו. הגיוני, לא? לא כאשר אוקראינה עשויה להפסיד את אוקראינה, ופוטין לא יכול להרשות לעצמו לחזור לרוסיה ללא שלל לאומי משמעותי כמו ממשלת בובות בקייב או ראשו של זלנסקי על ביונט.
כרגע יש מומנטום מלחמתי שבו המצב בשטח קובע את עמדת שני הצדדים (כמו אצלנו כשצה"ל קובע גבולות לחימה וגזרה). כדי לעצור את הסחרור חייב להיות סוג של שיתוף פעולה בין שני כוחות נוספים: המערב (ארה"ב ונאט"ו) וסין. אם סין תסייע לרוסיה בנשק, אזי המלחמה הזו הולכת צעד קדימה, ולמקומה הטבעי: ההתמודדות בין ארה"ב לסין באמצעות פרוקסי שהורגים אלו את אלו ומשוכנעים שהם נלחמים למען המטרה "שלהם" (כמונו למשל במלחמה הבינגושית הקודמת ובשירות ארה"ב). כיום, כמו במלחמת העולם השנייה, הסיוע הסיני מחדד את המלחמה הנוכחית שהיא מלחמה בין דמוקרטיות לדיקטטורות, ותסבירו לי איפה בדיוק אנחנו ניצבים בסצינה הזו?
למערב יש אינטרס גלובלי להמשיך בלחימה: פוטין ומדיניותו הם כאב ראש מתמיד, והאינטרס של הדמוקרטיות המערביות הוא לרסק לחלוטין את השאיפות האימפריאליות שלו. רוסיה הייתה מעורבת בבחירות בארה"ב לטובת דונלד טראמפ, ויש חשש שהיא תמשיך לבחוש בבחירות 2022 ו־2024. זוהי אותה רוסיה שהשתלטה באמצעות מרבד הפצצות על סוריה וצ'צ'ניה, ויש טענות בבריטניה (ה"גארדיאן") שהיא הייתה מעורבת במאבק על הברקזיט - ונחשו לטובת איזה צד (זה שמתנגד לנאט"ו).
הדרך לרסן את פוטין היא באמצעות הקרבת אוקראינה, בתקווה שהדימום יחזיר אותו לממדיו הטבעיים, אולי אפילו יעלה לו בכיסאו. זה עשוי לקרות אם בנוסף לאוכלוסיות האזרחיות המעורבות בדרגות שונות (באוקראינה מתים, ברוסיה נדפקים כלכלית, באירופה קופאים וסופגים פליטים, ובארה"ב מזנק מחיר הגלון) תגאה אוכלוסיית המוחים ברוסיה לרמה של מרד רחובות אלים, שיחלחל לצבא ויכריח את פוטין ללכת לפשרה.
המילה הקובעת בשלב זה היא של סין. השבוע נפגש היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן עם חבורה סינית ברומא כדי לבחון היכן היא עומדת. אין טעם לשאול אם לסינים אכפת מגורלם של ילדים אוקראינים, משום שמסתבר שגם אצלנו לא כל כך אכפת מגורלם של ילדים אוקראינים, מה שמחזיר אותנו לאינטרסים ולאינטרסנטים שלנו. למשל, משלחת של מתנחלים שיצאה לאזורי ריכוז הפליטים כדי לקושש פליטים לשטחים בגדה, כאילו... מעיירה בוערת אחת לשנייה.
אש מנגד
הדילמה של פוטין היא אם להיכנס ללחימה בשטח בנוי בניסיון למוטט את הממשלה תוך הסתכנות במספר רב של חיילים רוסים הרוגים, או ללכת על אש מנגד ולשטח את קייב ואזרחיה. השבוע לפני 20 שנה בדיוק עמד צה"ל בפני אותה דילמה דומה במבצע חומת מגן. הפלסטינים ניהלו אז (האינתיפאדה השנייה) קמפיין טרור רצחני עקב סירובו של ראש הממשלה אריק שרון לנהל מו"מ מדיני על גורל השטחים שנכבשו במלחמת 67', בתוספת פרובוקציה כמיטב המסורת. התגובה הייתה אוטובוסים מתפוצצים, מתאבדים ברחובות הערים ומספרי הרוגים חסרי תקדים (106 אזרחים ו־26 חיילים).
שרון דרש מצה"ל "לכבוש" מחדש את הערים בשטחי A ולטהר את מחנות הפליטים שמהם יצאו המפגעים. לצורך המבצע שובצו חמש אוגדות סדירות וגויסו כ־40 אלף חיילי מילואים. הבעיה הייתה: איך נכנסים לקן צרעות בלי להרוג יותר מדי חיילים. מטרת־העל הייתה חיסול קני טרור, להשתלט על רמאללה והמוקאטעה ולטפל ביאסר ערפאת. האמריקאים הטילו וטו נזעם על פגיעה בערפאת ואסרו על פירוק הרשות. במבצע עצמו צה"ל לא שיטח בתים (כמו במבצעים בעזה בהמשך) אלא ניהל לחימה כביכול מבוקרת (נהרגו 30 חיילים), ובלי הרג סיטוני של אוכלוסייה אזרחית - הגם שנהרגו כ־500 פלסטינים. מבחינה צבאית המבצע נחשב כהצלחה, אלא ששום דבר לא השתנה מבחינת דיכוי הטרור, שנמשך מאז ועד עצם היום הזה.
בהמשך, במבצעי עזה עמד צה"ל בפני אותה דילמה: הרג והרס פלסטיני מול סיכון חיילים שלנו. הבעיה כרגיל הייתה שאת הרצועה לא כובשים עם 16F אלא עם 16M, ומהר מאוד נכנסה האש מנגד לפעולה כדי לחסוך בחיי חיילים על חשבון אזרחים פלסטינים, כולל מראות הרס והרג שהיו בומרנג תקשורתי.
באוקראינה פועל פוטין בשיטת האש מנגד באמצעות ארטילריה, טילים, כתב"מים ומטוסים נגד תשתיות ואוכלוסייה אזרחית. הרעיון הבסיסי הוא 1,000 אזרחים שלכם על כל חייל רוסי, ונראה מי ייכנע קודם. ומה אתם יודעים? לפעמים מנצחים דווקא האזרחים ההרוגים (מוגש לטובת מי שעדיין סבור שניצחנו את חמאס בעזה).
ולידיעת הפרוגרסיביים בארה"ב: לא רק הצבא האדום וצה"ל מעדיפים אזרחי אויב הרוגים על חייליהם, גם האמריקאים שמשתדלים לעבוד באמצעות אש מנגד (LRF – LONG RANGE FIRE) במקום להציב מטרות ברווזים על הקרקע. החל בהפצצות מרבד בווייטנאם ובמזרח אסיה וכלה בסוריה ב־2019 בקרבות נגד דאע"ש. מטוס קרב הרג מאות, בהם 64 נשים וילדים שברחו מההפצצה. אחרי הפרסום ב"ניו יורק טיימס" אמר דובר צבאי "חקרנו את התקיפה, לפי הראיות שבידינו, ואנחנו לוקחים אחריות מלאה על אובדן חיים שלא בכוונה". אין שום סיכוי שפוטין ושות' ייקחו על עצמם "אחריות מלאה על אובדן חיים שלא בכוונה", גם אצלנו משתמשים בתירוץ הזה בקמצנות ורק אחרי לחץ תקשורתי ודיפלומטי.
מה שניתן לעשות כיום כדי להימנע מהמלחמה שמנבאים מומחינו נגד האיראנים (שהיא בעצם מלחמה נגד לבנון, סוריה ועזה) הוא לראות מה קורה באוקראינה, ולהבין שזה מה שיקרה אצלנו אם לא נשנה דיסקט.