רבים טוענים שאנה נטרבקו היא זמרת הסופרן הטובה ביותר בעולם. יש גם מי שמסתייגים, אבל אין עוררין על כך שהדיווה הרוסייה הזו ניצבת על הפודיום של צמרת עולם האופרה ב־20 השנים האחרונות. זו הסיבה לכך שהמטרופוליטן אופרה של ניו יורק, אחד מבתי האופרה הנחשבים בתבל, העלה אותה על הבמה כבר 192 פעם ועשה קופות ממעריציה הרבים. לכן הוא גם סגר איתה על הופעות באופרות של ורדי ופוצ'יני בשנתיים הקרובות.
אלא שכל מי שכבר שריין לעצמו כרטיס לניו יורק כדי להקשיב לקול הנפלא של הדיווה, לא הביא בחשבון את כיתות היורים הפרוגרסיביות, שהוציאו זה עתה את הקריירה שלה להורג. הזמרת, שכבר שיחקה ושרה הכל, על הבמות הנחשבות בעולם, הפכה שלא בטובתה לדמות הטרגית בדרמה מקוממת, כזו שעדיין לא הועלתה באף אופרה.
מיד עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, התחיל ה"מט אופרה", עוד מעוז מובהק של השמאל האמריקאי, להפעיל את שיטות האינקוויזיציה הקתולית, בגרסתן המודרנית. אף ממשלה לא הכניסה את נטרבקו לרשימה שחורה, כאילו הייתה איזה אוליגרך שמממן את פוטין, אבל פרנסי בית האופרה דרשו מהכוכבת לדקלם טקסט מוכתב מראש נגד פוטין ומלחמתו באוקראינה, כדי שיותר לה לשיר בניו יורק.
נטרבקו אומנם קיבלה בעבר פרסים משליט רוסיה וגם תרמה כסף לבית האופרה של דונייצק ב־2014, אבל היא לא מתבטאת בעניינים פוליטיים ולא הביעה כל תמיכה בהתקפה על אוקראינה. להפך, היא הוציאה, מיד לאחר פרוץ המלחמה הודעה בדף הפייסבוק שלה וכתבה כך: "אני מתנגדת למלחמה הזו ומייחלת שהיא תסתיים מיד והאנשים יוכלו לחיות בשלום. אני אומנם אוהבת את מדינתי, אבל יש לי הרבה חברים באוקראינה, והכאב והסבל שם שוברים לי את הלב".
רק שכל זה לא הספיק לאינקוויזיטורים של ה"מט", שהפעילו מיד את כיתת היורים וביטלו את החוזה איתה. בנבזותם גם הוציאו הודעה שלפיה הסופרנו המפורסמת היא שאשמה בביטול, כי סירבה להוציא הודעה פומבית המתנערת מפוטין, כאילו שזהו התפקיד של כוכבת אופרה.
רק שבכך לא הסתיימה הדרמה. נטרבקו הודיעה על לקיחת פסק זמן וביטול כל ההופעות המתוכננות שלה בזמן הקרוב, החל מהופעה בברצלונה, שתוכננה לתחילת החודש הבא. מי יודע אם ומתי היא תחזור לבמה, מי יודע מה איבדנו.
מעניין היה לקרוא הרבה מהתגובות שהתפרסמו ברשת להודעה של המט אופרה. מתברר שרבים מההמונים שטופי המוח מחאו כפיים למוציאים להורג, ורק מעטים ציינו שכל אמירה של נטרבקו, מעבר למה שכבר פרסמה, הייתה מעמידה אותה בסכנה ממשית ברוסיה של היום. וגם אם הייתה מצליחה לעשות שימוש באזרחות הנוספת שלה, האוסטרית, והייתה בורחת מרוסיה, המשפחה שלה הייתה עומדת בסכנה. רק שאנושיות בסיסית לא ממש מעניינת את סוכני הרשע הצדקני, כמו בתחומים רבים נוספים המוכתבים על ידי מבשרי הקדמה.
הסיפור של נטרבקו הוא הרבה מעבר לאבידה איומה לחובבי האומנות והאופרה. קודם כל הוא רלוונטי לאומנים בינלאומיים רבים, ובהם ישראלים, שנאלצים להתבטא ברוח שדורש האספסוף השולט ברשתות החברתיות. בין שלהיכנע לאלימות המילולית של הפלסטינים ומשתפי הפעולה איתם, ובין שלהתכופף מול כל תופעה אחרת ששולטת היום ברשתות. זו דרמה הממחישה עד כמה חופש הביטוי והליברליזם הם יחסיים, גם במדינות העולם החופשי. כמה מעט סובלנות וחמלה אמיתיות קיימות בזירת הנורמות הליברליות לכאורה. נקודת האור היחידה יכולה לצמוח אולי לישראל הקטנה. עכשיו, כשהתפנה לנטרבקו היומן, אולי סוף־סוף נזכה לראות ולשמוע אותה בארץ הקודש.
התפכחות אוקראינית
אחד משרי מפלגות השמאל שבממשלה, שאותו פגשתי במקרה השבוע, נשא וידוי וולונטרי באוזניי. הוא סיפר עד כמה הוא מזועזע מהאופן שבו הותקפה אוקראינה, כאשר איש במערב לא העז להתייצב פיזית לצדה, מול הרוסים. מזועזע מהקלות שבה ניתן לחסל עצמאות וריבונות של מדינה, ומבין עד כמה יש חשיבות לעוצמה ולשטח.
את התובנות האלו הוא מחיל על מדינת ישראל, ואף מצא לנכון להדגיש בפניי עד כמה ברור לו שאם אנחנו נעמוד במצב דומה, איש לא ייחלץ לעזרנו. לכן, המסקנה שלו היא שמדינת ישראל חייבת להתחזק ולסמוך רק עצמה. ומרעיש מכל, מבחינת המפלגה והמחנה שלו – אסור לישראל לוותר על מטר אדמה, גם אם יש לנו בעיה עם האוכלוסייה ביו"ש.
כל מה שיכולתי לעשות אל מול התובנות האלמותיות האלו הוא להנהן ולומר לעצמי "בוקר טוב, אליהו". שהרי היו אלו מובילי מפלגת העבודה, בראשות ההוגה הדגול שמעון פרס, שטענו כי בעידן המודרני אין כל משמעות לשטח ולעוצמה צבאית. שהכלכלה היא השולטת, הננו־טכנולוגיה, המחשוב. ובכלל, אין כל משמעות לקילומטרים ולשליטה פיזית בעידן הטילים. המנטרות האלו של הוגי העבודה ומרצ שימשו תשתית רעיונית להסכמי אוסלו, להסכמים עם ירדן, להטפה לרדת מרמת הגולן וגם לבריחה מעזה, כאשר אריאל שרון אימץ את השקפת העולם של פרס. אלו תפיסות שעדיין מובילות גורמים היושבים בקואליציה הנוכחית.
לכן, אם הטרגדיה האוקראינית תרמה לפקיחת עיניים במפלגות השמאל הציוני, אפשר כבר להתנחם במשהו. כי אכן, הפריכות של מדינת הענק האוקראינית מוכיחה את טענת הבסיס הביטחונית של מחנה הימין לדורותיו. שאסור לוותר על עוצמה, שליטה וטריטוריה. זו עמדה שבה החזיקו דוד בן־גוריון ובני דורו במפא"י ההיסטורית, אבל היא נזנחה על ידי ממשיכיו במחנה ובמפלגה.
חשוב גם להיזכר כיצד ניסו פרס ועדתו לשכנע אותנו שאפשר להחליף שליטה בשטח ועומק אסטרטגי באמצעים טכנולוגיים ובערובות בינלאומיות. תשאלו את וולודימיר זלנסקי מה שוות התקוות שלו שאירופה וארה"ב יעמדו בהבטחות שניתנו לאוקראינה לאורך השנים. באותה נשימה נזכיר כי לאוקראינה ישנם 44 מיליון תושבים ומרחבי ענק שקשים להשתלטות ולעיכול, בעוד לנו ישנם כמה עשרות קילומטרים אומללים בין הירדן לים, שכל סנטימטר מהם הוא לא פחות מאוויר לנשימה.
עוד נזכיר כיצד הבטיחו לנו שאש"ף יגן עלינו מפני הטרור, ובכירים אמריקאים אפילו ניסו לשכנע שנסכים להקים מדינה פלסטינית ובה צבא גדול של אש"ף, כמו צבא הבובות האפגני שהתמוטט לא מכבר, כדי שזה יגן עלינו מפני "אויבי השלום". ולא לשכוח שמעבר ללקח המטלטל לגבי ערבויות והתחייבויות בינלאומיות בחזית האוקראינית, אנחנו מקבלים המחשה לבגידה בנו בשידור חי גם בחזית האיראנית. האמריקאים והאירופים מוכרים את הביטחון שלנו לאיראנים, בנזיד התחייבויות כזב, בגלל אינטרסים. הם בוגדים גם ביתר בנות הברית שלהם באזור, שבשל כך מחפשות תחת הפנס שלנו תחליף לגב האמריקאי שאבד.
מדינות המפרץ, מרוקו, מצרים, ולמרבית התדהמה אפילו קטאר, שהרמטכ"ל שלה נפגש עם הרמטכ"ל שלנו בשבוע שעבר – מסיקות את המסקנות האוקראיניות זה מספר שנים. זו הסיבה לאביב היחסים שלנו מול העולם הערבי, שצריך לשפשף את העיניים חזק כדי להאמין בקיומו. מדובר לא רק בתחילת שלום חם בין אזרחים, אלא גם בברית הגנה צבאית מול צירי הרשע – האויבים המשותפים. גם מהבחינה הזו מחזקת הטרגדיה האוקראינית את מה שלברית נבגדי מעצמות המערב כבר ברור זה שנים.