אם אתם רוצים להבין את גודל ההזנחה, העזובה והריקבון שהתפשטו במערכות השלטון הישראלי בשנותיו האחרונות של בנימין נתניהו, תעיפו מבט על הדואר. "דואר ישראל". כך נראית החצר האחורית של השלטון. כך נראה ריקבון מתקדם. ולא, לא הליכוד המציא את השיטה. שרי תקשורת כפואד בן אליעזר ודליה איציק ראו אף הם בדואר סוג של מסלקת ג'ובים נוחה. אבל הם עשו את זה במשורה. לא מהמקפצה. מה שקרה שם בשנים האחרונות קורה רק ברפובליקת בננות.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
בסוף החודש יפורסמו התוצאות הכספיות של הדואר לשנת 2021. ההערכה היא כי ההפסד יהיה כ־180 מיליון שקל. ב־2020 הדואר הפסיד יותר מ־600 מיליון שקל. ככה זה כבר שנים. הממשלה מכניסה בכל כמה שנים יד לכיס (שלנו) ומכסה את הגירעונות האדירים האלה. למה? כי זה היה לה נוח. בינתיים אפשר לפזר שם פעילים בג'ובים נוחים ולתת לשירות הזה להמשיך להירקב.
שר התקשורת יועז הנדל ושר האוצר אביגדור ליברמן היו יכולים להמשיך את השיטה ולגלגל אותה, אחר כך, ליורשיהם. הם החליטו לעשות הפוך. הנדל הולך על ניקיון כללי. ליברמן נותן לו גיבוי כלכלי. כצעד ראשון מינה הנדל לפני כשלושה שבועות את מישאל וקנין ליו"ר החדש של דואר ישראל, במקומו של חזי צאיג. וקנין אינו מינוי פוליטי. הוא היה יועץ כלכלי של שר האוצר סילבן שלום לפני כ־20 שנה, אחר כך פרש לעסקים פרטיים ועשה חיל. וקנין היה דירקטור בדויטשה בנק, סמנכ"ל סלקום, מנהל השקעות, דירקטור במגדל ותפקידו האחרון היה יו"ר מיזם הסיבים האופטיים של סלקום והוט. הוא פגש את הנדל בסיור בקריית שמונה. הכימיה הייתה מיידית. הנדל שכנע אותו לעזוב את סיר הבשר של השוק הפרטי כדי להבריא את הדואר.
ביומו הראשון בתפקיד לקה וקנין בהלם. לשכתו, לשכת היו"ר, הזכירה יותר אצטדיון. רמי בלינקוב, מנכ"ל האוצר, שהגיע לביקור במקום, הזדעזע אף הוא. "כאלה משרדים לא ראיתי אפילו בגוגל ופייסבוק", נזף בלינקוב במנכ"ל הדואר דני גולדשטיין. היו"ר (היוצא) חזי צאיג, שהשתתף בישיבה באמצעות הזום, נעלב והתנתק מהישיבה. שניהם לא היו בתפקיד בתוך יומיים.
ביומו הראשון בתפקיד הוציא וקנין מכתב לאותו מנכ"ל, שבו הודיע שהוא מוותר על הלשכה ומשכן את עצמו באחד החדרים בלשכתו המרווחת של המנכ"ל. התברר שזה היה החדר של הנהג. הוא ויתר גם על תקן העוזר האישי והמזכירה. "במקרים המעטים שהדבר יידרש, אסתייע במזכירות בלשכת המנכ"ל", כתב. אבל זו הייתה רק ההתחלה.
ההזנחה והריקבון בדואר הם תוצאה ישירה של הנהלה מסואבת וממשלה אדישה. החברה מוציאה 60% מהכנסותיה לתשלום שכר. כדי שתבינו, חברות כושלות מאוד מוציאות 40% על שכר. במשך שנים נופח שם המנגנון המסואב, בעיקר באמצעות מינויים פוליטיים, בעוד השטח הוזנח. המוסד הסתאב, התאבן, נרקב וזה לא עניין אף אחד. מזכיר קולחוזים סובייטיים מרוחקים של פעם.
היו"ר וקנין גילה שהדואר מיקם את עצמו בשני בנייני משרדים ענקיים במודיעין, בשטח של 20 אלף מ"ר. זה הזכיר יותר את המטה (הכללי) של צה"ל. וקנין גילה ש"מטה" הדואר מקיף 700 עובדים. חלק לא קטן מהם לא עושים שם כלום. לשכת היו"ר הייתה בגודל של 150 מ"ר, גודלה של דירת 5 חדרים מרווחת. היה בה חדר מרכזי גדול, לובי, חדר למזכירה, חדר לעוזר, שירותים, מטבח וכו'. מישהו שם התבלבל. אווירה שמזכירה משתה בימי פומפיי האחרונים. כל זה בחברה שמפסידה מאות מיליונים כל שנה, כסף שבסוף יוצא בדרך כזו או אחרת מהכיס הציבורי.
וקנין יצא, כמעט מיד, לתוכנית הבראה ברוטלית. ההנהלה, שכללה 14 סמנכ"לים, כל אחד ולשכתו, כל אחד ותנאיו, צומצמה ל־8 בלבד. חלק מהם ניסו להפעיל לובי פוליטי, אבל נבלמו. הנדל נתן לווקנין גיבוי מלא. תעשה מה שאתה מבין שצריך לעשות, אמר לו. וקנין החליט לכווץ את המטה משני בנייני משרדים לבניין אחד. השני יועמד להשכרה. במקביל, גיבשה מנכ"לית משרד התקשורת את חוק הדואר החדש. החוק מעביר את הדואר 2־3 מאות קדימה, למאה ה־21. בתיאום עם ליברמן נקבע שאסור שהממשלה תחזיק את מניות הדואר, שיופרטו בשלבים. עוד נקבע, שבלי תוכנית הבראה אמיתית (כבר היו שם כמה תוכניות הבראה שלא יושמו, כמובן) הממשלה לא תמשיך לממן את ההפקרות. צריך ניתוח כדי להבריא את הגוף החולה. אנחנו עכשיו בעיצומו של הניתוח.
אסור להתבלבל: הדואר הוא עדיין שירות חשוב. לא חיוני כמו פעם, אבל חשוב. אסור לוותר עליו. עקרון "קו המחרשה" (בכל מקום שבו חקלאי ישראלי יחרוש, שם יעבור הגבול) חל גם על הדואר. נכון, את ההזמנות לחתונה אנחנו כבר שולחים בוואטסאפ, אבל יש עדיין לא מעט חומרים שעוברים בדואר, ובתחום חלוקת החבילות הוא הגוף המרכזי והיחיד שנהנה מפריסה לאורכה ורוחבה של המדינה. צריך פשוט לייעל אותו.
דוגמה: כל יום מגיעות משאיות דואר נע ל־1,200 נקודות יישוב מגבול לבנון ועד הערבה. משאית כזו נוסעת לפעמים 300 ק"מ עם דבר דואר אחד ועליו בול שעלה שקל ו־8 אגורות. פעם הייתה לזה חשיבות. פעם זה אכן היה "קו המחרשה". היום מוביל השר יועז הנדל קו מחרשה חדש, דיגיטלי. כך פורסים את הסיבים הדיגיטליים בכל המדינה, כולל הפריפריה, כולל המגזר החרדי, כולל יישובי קו העימות, יישובים ערביים ונקודות נידחות. בעידן החדש הדואר לא יחולק כל יום. אין בזה צורך. פעם בשבוע עד עשרה ימים, די והותר. מי שרוצה מהר יותר, ישלם את העלות הכלכלית האמיתית. את החבילה נוכל לקבל בחינם בנקודת דואר או עם שליח עד הבית, תמורת תשלום מתאים. קוראים לזה כלכלה.
יהיו חידושים רבים נוספים: סניפי הדואר יתחילו בקרוב למכור ביטוח לרכב. בכל שנה מעבירים שם חצי מיליון ישראלים בעלות על רכב. עכשיו הם יוכלו לעשות גם ביטוח באותו מעמד. בנק הדואר, אחד הנכסים הרדומים של החברה, יקבל אחרי ההפרטה רישיון לפעול כבנק מסחרי, באמצעות הדואר. אגב, חוק הדואר כבר עבר בקריאה שנייה ושלישית. העסק טס קדימה.
כוח האדם יצומצם משמעותית. אגב, בניגוד ל"מטה" המנופח של המקורבים והפעילים הפוליטיים, עובדי הדואר הם עם ישראל במיטבו. ראש הוועד, שמעון פרג'ון, התגלה כשותף יעיל ומסור לתוכנית ההבראה של וקנין. גם הוא מבין שאם הניתוח לא יצליח, החולה ימות. האוצר אמור לממן תוכנית פרישה ופיצויים לכ־1,500 מהעובדים (מתוך כ־5,000). עובדי הדואר עובדים קשה בכל ימות השנה, מסורים לעבודתם, משתכרים שכר צנוע. בסניף שדרות, למשל, יש חמש דווריות שמחזיקות את כל החלוקה בעיר. בחום, בקור, תחת מטר קסאמים, בכל מצב, הן חורשות את העיר ועושות את הכל תמורת כ־9,000 שקל. אנשי העבודה והקצה של הדואר אוהבים את העבודה. הדואר הוא הבית שלהם. הם מרגישים מחויבות לכל מכתב, לכל בול. על הנכס הזה, הדואר ישמור בכל מחיר. גם זה "קו המחרשה".
