פוטין וזלנסקי מעלים את גובה ההימור, והעולם שוקע במראות ממאות אחרות לגמרי

1. קריסת הנבואות

בקרוב יתחילו לזרום צילומי הזוועה והתמונות הקשות ממריופול וממקומות אחרים. ככל שהוא שוקע יותר בביצה האוקראינית הקטלנית, כך מאבד ולדימיר פוטין את מה שנותר מהבלמים שלו. הצבא הרוסי מדשדש, מדמם, תקוע, חסר מוטיבציה או תשובה לאוקראינים, שנלחמים על הבית. האמריקאים הודיעו אתמול על גל נוסף של סיוע לאוקראינה, שכולל חדשות רעות מאוד מבחינת פוטין: רחפן מתאבד אמריקאי קטלני במיוחד, שניתן לנשיאה על תרמיל גב, בהפעלה פשוטה על ידי לוחם בודד (Aerovironment Swichblade). הרחפן מתרומם במהירות וביעילות, צובר גובה, מתביית על טנק, צולל ומתפוצץ עליו בעוצמה. לרוסים אין תשובה לזה. בואו נקווה שלצה"ל יש.

מה שיש לפוטין, ובשפע, זה כוח אש. מה שאין לו, זה עכבות. במצב הדברים הנוכחי, האירוע הופך להיות נפיץ יותר ויותר. הצדדים מעלים את גובה ההימור, ושום דבר טוב לא מאיים על אף אחד מהם. אבל זה לא נגמר ברוסיה ואוקראינה. זה משפיע וישפיע על העולם כולו. מחירי האנרגיה הם רק דוגמה אחת. קשה להאמין שרגלינו ניצבות עמוק במאה ה־21, אבל הקולות, המראות והריחות שייכים למאות אחרות לגמרי. הנבואות על שגשוג עולמי, ניצחון המדע והרפואה, סוף עידן מלחמות העולם וקץ המלחמה הקרה, התבדו וקורסות קריסה מפוארת מול עינינו. כבר שנתיים שאנחנו נאבקים במגיפה עולמית הפכפכה, ועד שהתרגלנו, פתאום מלחמת ענק באירופה פלוס רמיזות על אופציה גרעינית והתרעות על נשק כימי וביולוגי. ועוד לא דיברנו על משבר האקלים. אכן, פורים שמח.

אם נתעלם לרגע מזוועות המלחמה, הזווית הישראלית מנוהלת לא רע, והמצב בשליטה יחסית. ה"פייננשיאל טיימס", אחד העיתונים המכובדים בעולם, כינה השבוע את ראש הממשלה נפתלי בנט כ"מתווך הראשי" במאמץ הגישור בין פוטין לזלנסקי. יש כאן, ככל הידוע, סוג של הגזמה. את הדיווח העביר כתב העיתון באירופה. הוא לא תודרך על ידי ישראלים. ובכל זאת, אם נצרף את זה לדיבורים על הסכם מתרקם וסיכוי להפסקת אש, נקבל בינגו פוטנציאלי לבנט.

2. ההטרלה הרוסית

המלחמה הזו מייצרת גם סיטואציות מגוחכות, מהסוג שרק אפרים קישון יכול היה להעלות על דעתו. מאז החל המו"מ בין איראן למעצמות בנושא הגרעין לפני כמעט עשור, הייתה רוסיה המשענת המרכזית של איראן. הרוסים מעולם לא התלהבו מהסנקציות, לא זרמו עם התבהלה, עשו, כרגיל, רק שיקולי תועלת ברוסית. נכון לעכשיו, הרוסים הם הגורם שבולם את החתימה על ההסכם החדש והרע בין הצדדים. דווקא הם תקעו מקל בגלגלי ההסכם בשנייה האחרונה ממש.

הסיבה פשוטה: בעוד העולם כולו מוחץ את רוסיה עם שלל סנקציות חודרניות ועוצמתיות, העולם כולו עומד להסיר את הסנקציות מעל איראן. הרוסים לא זורמים. למה שכולכם תחגגו עכשיו בעסקאות עם איראן ורק אנחנו לא? הם שואלים. או שתיתנו לנו פטור מסנקציות בכל הקשור לעסקאות עם איראן, או שאין עסקה. וזה עוד לא הכל: חתימה על ההסכם והסרת הסנקציות מעל איראן יזרימו לשוק האנרגיה העולמית כמויות נפט איראני עצומות, מה שימתן את המחירים, מה שיפגע ברוסיה. למה שהם ישתפו פעולה עם זה? ההטרלה הרוסית הזו מעמידה את האמריקאים במצב מטופש במיוחד. הם, שמטילים על פוטין סנקציות בקצב של מכונת ירייה, צריכים לתת לו עכשיו פטור בגודל של איראן, פטור שיעקר חלק ניכר מהסנקציות שכבר הטילו עליו. ספוילר: בסוף, ההסכם הזה (עם איראן) ייחתם.

מה תעשה ישראל? מה שהיא עושה כבר כמה חודשים: תתמקד ביותר מעשים ופחות דיבורים. מעשים מהסוג שפורסם בתחילת השבוע (בלבנון) על תקיפה מסתורית, עוצמתית מאוד, על חיל הכטב"מים האיראני באתר סודי ליד העיר כרמאנשאה, בלב איראן. על פי הפרסומים, בתקיפה הזו הושמדו אלף כטב"מים איראניים, רוב רובו של חיל הכטב"מים של איראן, שמפיל את חיתתו על המזרח התיכון כולו בשנים האחרונות. ככל שנאספים הפרטים על הפעולה הזו ופעולות נוספות, סמויות מן העין, כך מצטבר הרושם שהממשלה החדשה אכן שינתה את מדיניותה של הממשלה הקודמת: יותר מעשים, פחות דיבורים.

העיקרון פשוט: בישראל זיהו כבר מזמן שהדחף האמריקאי לחתום על הסכם עם איראן הוא דחף דתי של ממש. אין שום סיכוי לשנות אותו. עובדה, אוראטור ענק כבנימין נתניהו ניהל מערכה פומבית כבדה נגד דחף דומה (אם כי חלש יותר) בתקופת אובמה, ונכשל. ההסכם נחתם לו "על הראש". אז למה להרוס את היחסים עם בעלת הברית שבה אנו תלויים תלות ביטחונית (מטוסים, תחמושת, נשק, מטרייה מדינית, מודיעין וכו') כמעט מוחלטת? עדיף להיצמד לאמירה הישנה ההיא שלפיה "לא חשוב על מה הגויים חותמים, חשוב מה היהודים עושים". והם עושים.

3. האיום האסטרטגי

מה יש באיילת שקד שהופך אותה תמיד למרכז המהומה, לצנטרום של הפיילה, לזו שמושכת הכי הרבה אש, אבל גם יורקת לא מעט אש בחזרה? כשהייתה שרת המשפטים, הכל קרה במשרד המשפטים. כשמונתה לתפקיד המשמים לכאורה של שרת הפנים, בום. פתאום זה המשרד הכי נפיץ, הכי מעורר מחלוקת ויצרים, בזכות סוגיית הפליטים. שקד ניהלה בשבועות האחרונים מלחמת מאסף בנושא, הקרוב מאוד ללבה. כן, היא שמרנית והיא חושבת שישראל לא צריכה לקלוט פליטים בלי חשבון. מצד שני, מראות המלחמה, דעת הקהל והלחץ הציבורי. בסוף, נכון לעכשיו, הושג האיזון הנכון.

מאחורי הקלעים התנהל מו"מ מעניין. דווקא זאב אלקין, אדם החולק את תפיסת העולם של שקד, היה בר הפלוגתא העיקרי שלה בממשלה. אלקין בפוזיציה. הוא אוקראיני. אחיו בחרקיב, תחת אש. אבל אלקין הגיע לוויכוח ממקום אחר לגמרי: המקום הענייני. רוב המאבק ביניהם לא דלף החוצה, מסיבה פשוטה: הם חולקים תפיסת עולם דומה והם מיודדים. הם לא הלכו זה על הראש של זה. וגם כאן, המתווך היה בנט. נפתלי בנט.
הם נפגשו אצל ראש הממשלה כמה פעמים. בנט הגיע לוויכוח כשהוא בצד של שקד. אלקין הצליח להזיז אותו למרכז. בנט ביקש משקד להגיע להסכמות עם אלקין. כך היה. הם ישבו בשלישייה כמה פעמים, המשיכו בטלפון וסגרו. נכון לעכשיו, החזית רגועה. אם המצב יחמיר וזרימת הפליטים תתגבר, הכל יתחיל מהתחלה.

הטיעון של אלקין פשוט: אין שום סיכוי שישראל תוצף בפליטים אוקראינים שאינם זכאי חוק השבות. הסיבה: באירופה הם מקבלים סיוע כספי, סל קליטה, ביטוח בריאות ואישור עבודה. בישראל הם לא מקבלים כלום. ולכן, אין להם אינטרס להגיע ובטח שאין להם אינטרס להישאר אחרי שהמלחמה תסתיים. אז למה הם מגיעים בכל זאת? ראשית, הם לא מגיעים. 5,000 מתוך 3 מיליון זה אחוז מזערי. שנית, מי שמגיע לכאן עושה זאת כי יש לו אצל מי להתארח. כל אלה שיש להם כאן קרובי משפחה (ועדיין, אינם זכאי חוק השבות) או חברים, שאצלם הוא יכול לקבל מקלט זמני, מקום להתארח, להירגע, לסדר את המחשבות והנשימה, מגיע.

ואם הם יישארו? ראשית, במספרים הנוכחיים זה באמת לא משמעותי. שנית, אלקין מציג מספרים: בעשור האחרון "עברו" בישראל מיליון אוקראינים. תיירים, אנשי עסקים ועובדים (בעיקר סיעוד). מתוכם נשארו בישראל 13 אלף. גם הפעם, זה אחוז מזערי. אם תתרגמו אותו ל־5,000 או 10,000 פליטים, תגלו שבסופו של דבר עלולים להישאר כאן כמה מאות אוקראינים. נו, זה איום אסטרטגי על זהותה היהודית של מדינת ישראל?

"אלה שבאים לכאן לא התכוונו לעזוב את אוקראינה", מסביר אלקין, "המשפחות באות בלי הגברים. מדובר בעיקר במעמד בינוני, אלה שהצליחו לגייס את המשאבים כדי לצאת מהמדינה. אלה אנשים שיחזרו לאוקראינה אחרי המלחמה. הם מעדיפים לבוא עכשיו להתארח אצל חברים או משפחה, במקום לנסות להשתקע באירופה, לשכור דירה, למצוא עבודה. ההיסטריה מיותרת לגמרי ובינתיים הנזק המדיני־תקשורתי־ציבורי שנגרם לנו גדול. אין מקום לבהלה הזו. בינתיים, פעלנו בניגוד להסכם פטור מוויזות עם אוקראינה וגרמנו הרבה נזק לעצמנו. תאר לעצמך שפורצת מלחמה כאן אצלנו, נופלים טילים על ריכוזי אוכלוסייה ואירופה פתאום סוגרת את השערים לישראלים. בקיצור, אני שמח שבסוף הגענו למתווה הנכון".

שקד נפגשה השבוע עם השגריר האוקראיני בישראל. מדובר בדיפלומט שנוי במחלוקת, אבל אין לקנא בו בעת הזו. הוא הביא לה זר פרחים והתנצל. אי־הנעימות אירעה בשבוע שעבר, כשנפגשו בפעם הראשונה וסיכמו על שיתוף פעולה וקשר הדוק. למחרת למדה שקד מהתקשורת שהשגריר הצטרף, כתומך, לעתירה שהוגשה נגד הממשלה בבג"ץ. היא חשה מרומה. הוא הבין. כרגע, ההדורים יושרו. האוקראינים מנסים להבין את מורכבות המצב של ישראל. לא תמיד בהצלחה. הנשיא זלנסקי נאם כבר מול הפרלמנט הבריטי, הקונגרס האמריקאי ובתי פרלמנט מכובדים נוספים בעולם. בכל הפעמים זה קרה בשידור חי, מול אולם מלא ולקול תשואות. רק אצלנו מדשדשים, מתלבטים, גוררים את האוקראינים בסחבת ובסוף מסכמים על נאום מוקלט שיועבר בזום לח"כים, אבל לא למליאה עצמה. עוד אירוע שלא יוסיף לנו כבוד.

4. גמישות לא אנושית

ובינתיים, בקיסריה, אין רגע דל. השבוע קרס תיק 4000 פעם נוספת, בקול רעש ומהומה. המכונה הביביסטית נהנית מאמצעים ויתרונות רבים, למידת לקח (מהניסיון) אינה אחד מהם. בכל יום ויום הם מתעוררים ומכריזים, שוב, על קריסתו של תיק כזה או אחר. התיקים של נתניהו קרסו עוד בטרם באו לעולם. הם קרסו בחקירה, הם קרסו אצל פרקליט המדינה, הם קרסו בשימוע והם קרסו אצל היועמ"ש מנדלבליט. אחר כך הם קרסו בבית המשפט. אז למה המשפט נמשך? מה עם העיקרון המיושן הזה של להמתין להכרעת השופטים?

המקרה הנוכחי מגוחך במיוחד. הם באמת מאמינים ש"מסמכים הוסתרו" ושראיות זהב המזכות את נתניהו נמצאות עכשיו בקלות כזו. הם נאחזים בחוות דעת של דינה זילבר. פתאום דינה זילבר, השטן הגדולה אי־פעם, המשת"פית עם הפלסטינים ושתולה של הקרן החדשה, "מזכה" את נתניהו. העובדה שזילבר נתנה את חוות הדעת הזו הרבה לפני שנפתחה החקירה הפלילית, שולית מבחינתם. העובדה שחוות דעתה הסתמכה על נתונים שקריים שהועברו ממשרד התקשורת, כנ"ל. העובדה שכל זה קרה לפני שנודע ששלמה פילבר הפך לסוכן משנה של בזק, נפגש עם אנשי בזק מאחורי גבם של אנשי משרדו, העביר לבזק את הטיוטות והמסמכים והתכתובות לאישור והפעיל את כל כובד משקלו כדי ששאול אלוביץ' יעמוד בדד־ליין של הבנקים, לא עושה עליהם רושם. דומה הדבר לסנדק של המאפיה שיקבל תעודת יושר מהמשטרה, הרבה לפני שהחל לבצע פשעים.

לו היה אחד השופרות הביביסטיים תורם את גופתו למדע (אחרי 120, כמובן), אפשר היה להביא לפריצת דרך משמעותית בחקר עמוד השדרה. הגמישות שהם מגלים בכל הקשור למשיח השקר שלהם לא אנושית. דינה זילבר? פוסט־ציונית ומרעילת בארות, עד שהיא "מזכה" את נתניהו. מנדלבליט? פעיל בג'יהאד האסלאמי, עד שהוא "מזכה" את נתניהו בפרשת הצוללות. בג"ץ? ההרכב כולו שתול של משמרות המהפכה, עד שהם מחליטים ברוב של 11-0 שנתניהו יכול להמשיך לכהן. האינפלציה שמרימה ראש? כישלון של בנט. אבל האינפלציה בישראל נמוכה משמעותית מאשר בארה"ב ובאירופה? אה, זה בזכות ביבי ("שהוציא את הגז מהאדמה"!!!).

אפשר להמשיך לנצח: נתניהו הגן על מערכת המשפט בגופו יותר מעשור? מצוין. נתניהו מנסה לפרק אותה עכשיו? גם מצוין. ישראל ומצרים סיכמו על טיסות ישירות לשארם א־שייח' (פורסם השבוע): זה עוד מתקופת ביבי! בנט מתווך בין זלנסקי לפוטין? ליצן. אם ביבי היה מתווך? ליגה אחרת. ועדה שמינתה שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון בחרה, סוף־סוף, באביהו מדינה לפרס ישראל? "זו ועדה בלתי תלויה!". אז למה, למען השם, לא דאג נתניהו כל השנים להקים ועדה "בלתי תלויה" שתעשה את המעשה הזו? ואיפה הדוקטור אבישי בן־חיים כשצריך אותו?

השופרות מסננים כל הברה של הרכב השופטים בתיק נתניהו, מהללים ומשבחים כל מה שיכול להישמע ביקורתי כלפי התביעה. אבל אם ההרכב הזה יעז להרשיע את נתניהו באחד מהסעיפים שבהם הואשם, אל תקנאו בהם. כנ"ל בדיוק לגבי ניר חפץ. כל הדברים המחרידים שסיפר על מה שראה בחצר הביזנטית של המשפחה, עברו להם ליד האוזניים. כל מה שאמר שיכול לסייע, הפך לתורה מסיני.

עכשיו הם תולים תקוות בשלמה פילבר. הם יודעים שעדות פילבר נאמרה, הוקלטה וצולמה פעם אחת, נאמרה, הוקלטה וצולמה פעם שנייה (ברענון). הם יודעים שדעתו המלומדת של עד המדינה על התיק לא מעניינת. מי ששופט את התיק הם השופטים, לא עד המדינה. הדבר היחיד שמעניין הוא אם נתניהו אכן הורה לו לתת לבזק יחס מיוחד. הם גם יודעים שפילבר עצמו שחזר לעצמו את הפגישה ההיא עם נתניהו ב"ממו" שכתב בכתב ידו. הם יודעים שזה ה"דבר מה הנוסף" שדורש המשפט, כדי להכיר בעדותו של עד מדינה.

אז למה הם ממשיכים לצרוח? כי זה מה שהם יודעים. הם, וגם פילבר, יודעים שאם יחזור בו מעדותו, יוכרז כעד עוין והסיכויים שבית המשפט יקבל את עדותו כפי שנמסרה במקור יותר ממצוינים. אבל הם עוסקים בקעקוע שיטתי של המערכת כולה ויצירת אווירה ציבורית שלפיה מישהו כאן תפר תיקים לראש ממשלה. הם מתעלמים מהעובדה שה"מישהו" הזה הוא עשרות רבות של אנשים, ראשי המערכת הזו מונו, כולם, על ידי נתניהו והם אנשי ימין. למה להם לתפור תיקים? איך אפשר להאמין בתיאוריית קונספירציה מופרכת כל כך? עובדה שאפשר. שבתי צבי, משיח השקר המפורסם בתולדות העם היהודי, התאסלם בסוף דרכו. זה לא הפריע לחלק ניכר מחסידיו להמשיך לנהות אחריו. זה הסיפור כולו.

5. הדרך ל־61

הדיבור החדש במערכת הפוליטית הוא הניסיון של הליכוד לגייס עוד ח"כ סורר אחד כדי להפיל את הממשלה. איך? הם ירדו מרעיון אי־האמון הקונסטרוקטיבי, המסובך והבלתי אפשרי ליישום (באותה הצבעה קמה בעצם ממשלה חלופית), והולכים עכשיו על חוק לפיזור הכנסת. יש כאן סיפור: הרשימה המשותפת, שלא נתפסה כפרטנר למהלך כזה, קרובה מאוד להחלטה ללכת על זה. ה"אשם" בכך הוא מנסור עבאס, שמסרב בתוקף להתחלק עם המשותפת בקרדיט כלשהו מהישגיו המשמעותיים לטובת המגזר שלו. במצב הדברים הנוכחי, חלק מחברי המשותפת כבר מעדיפים בחירות על פני המשך החגיגה של מנסור על ראשם.

גם עם המשותפת, הליכוד יצטרך עוד שתי ידיים לפחות. מדברים על מאזן גנאים מרע"ם (לדעתי, להד"מ) ומנסים להשיג יד נוספת. אם מגיעים ל־60, ומשתקים את הקואליציה, הדרך ל־61 קלה יותר. זה עוד לא שם. חוק לפיזור הכנסת צריך לעבור בשלוש קריאות. כשאתה בשלטון, יש לך עוצמות ויכולות להעביר אנשים מצד לצד גם ברגע האחרון. זה לא אומר שלקואליציה כדאי להמשיך לנמנם. במצב הדברים הנוכחי, אסור לעצום עין ולו לשנייה אחת.

6. קו המחרשה

אם אתם רוצים להבין את גודל ההזנחה, העזובה והריקבון שהתפשטו במערכות השלטון הישראלי בשנותיו האחרונות של בנימין נתניהו, תעיפו מבט על הדואר. "דואר ישראל". כך נראית החצר האחורית של השלטון. כך נראה ריקבון מתקדם. ולא, לא הליכוד המציא את השיטה. שרי תקשורת כפואד בן אליעזר ודליה איציק ראו אף הם בדואר סוג של מסלקת ג'ובים נוחה. אבל הם עשו את זה במשורה. לא מהמקפצה. מה שקרה שם בשנים האחרונות קורה רק ברפובליקת בננות.

בסוף החודש יפורסמו התוצאות הכספיות של הדואר לשנת 2021. ההערכה היא כי ההפסד יהיה כ־180 מיליון שקל. ב־2020 הדואר הפסיד יותר מ־600 מיליון שקל. ככה זה כבר שנים. הממשלה מכניסה בכל כמה שנים יד לכיס (שלנו) ומכסה את הגירעונות האדירים האלה. למה? כי זה היה לה נוח. בינתיים אפשר לפזר שם פעילים בג'ובים נוחים ולתת לשירות הזה להמשיך להירקב.

שר התקשורת יועז הנדל ושר האוצר אביגדור ליברמן היו יכולים להמשיך את השיטה ולגלגל אותה, אחר כך, ליורשיהם. הם החליטו לעשות הפוך. הנדל הולך על ניקיון כללי. ליברמן נותן לו גיבוי כלכלי. כצעד ראשון מינה הנדל לפני כשלושה שבועות את מישאל וקנין ליו"ר החדש של דואר ישראל, במקומו של חזי צאיג. וקנין אינו מינוי פוליטי. הוא היה יועץ כלכלי של שר האוצר סילבן שלום לפני כ־20 שנה, אחר כך פרש לעסקים פרטיים ועשה חיל. וקנין היה דירקטור בדויטשה בנק, סמנכ"ל סלקום, מנהל השקעות, דירקטור במגדל ותפקידו האחרון היה יו"ר מיזם הסיבים האופטיים של סלקום והוט. הוא פגש את הנדל בסיור בקריית שמונה. הכימיה הייתה מיידית. הנדל שכנע אותו לעזוב את סיר הבשר של השוק הפרטי כדי להבריא את הדואר.

ביומו הראשון בתפקיד הוציא וקנין מכתב לאותו מנכ"ל, שבו הודיע שהוא מוותר על הלשכה ומשכן את עצמו באחד החדרים בלשכתו המרווחת של המנכ"ל. התברר שזה היה החדר של הנהג. הוא ויתר גם על תקן העוזר האישי והמזכירה. "במקרים המעטים שהדבר יידרש, אסתייע במזכירות בלשכת המנכ"ל", כתב. אבל זו הייתה רק ההתחלה.

ההזנחה והריקבון בדואר הם תוצאה ישירה של הנהלה מסואבת וממשלה אדישה. החברה מוציאה 60% מהכנסותיה לתשלום שכר. כדי שתבינו, חברות כושלות מאוד מוציאות 40% על שכר. במשך שנים נופח שם המנגנון המסואב, בעיקר באמצעות מינויים פוליטיים, בעוד השטח הוזנח. המוסד הסתאב, התאבן, נרקב וזה לא עניין אף אחד. מזכיר קולחוזים סובייטיים מרוחקים של פעם.

היו"ר וקנין גילה שהדואר מיקם את עצמו בשני בנייני משרדים ענקיים במודיעין, בשטח של 20 אלף מ"ר. זה הזכיר יותר את המטה (הכללי) של צה"ל. וקנין גילה ש"מטה" הדואר מקיף 700 עובדים. חלק לא קטן מהם לא עושים שם כלום. לשכת היו"ר הייתה בגודל של 150 מ"ר, גודלה של דירת 5 חדרים מרווחת. היה בה חדר מרכזי גדול, לובי, חדר למזכירה, חדר לעוזר, שירותים, מטבח וכו'. מישהו שם התבלבל. אווירה שמזכירה משתה בימי פומפיי האחרונים. כל זה בחברה שמפסידה מאות מיליונים כל שנה, כסף שבסוף יוצא בדרך כזו או אחרת מהכיס הציבורי.

וקנין יצא, כמעט מיד, לתוכנית הבראה ברוטלית. ההנהלה, שכללה 14 סמנכ"לים, כל אחד ולשכתו, כל אחד ותנאיו, צומצמה ל־8 בלבד. חלק מהם ניסו להפעיל לובי פוליטי, אבל נבלמו. הנדל נתן לווקנין גיבוי מלא. תעשה מה שאתה מבין שצריך לעשות, אמר לו. וקנין החליט לכווץ את המטה משני בנייני משרדים לבניין אחד. השני יועמד להשכרה. במקביל, גיבשה מנכ"לית משרד התקשורת את חוק הדואר החדש. החוק מעביר את הדואר 2־3 מאות קדימה, למאה ה־21. בתיאום עם ליברמן נקבע שאסור שהממשלה תחזיק את מניות הדואר, שיופרטו בשלבים. עוד נקבע, שבלי תוכנית הבראה אמיתית (כבר היו שם כמה תוכניות הבראה שלא יושמו, כמובן) הממשלה לא תמשיך לממן את ההפקרות. צריך ניתוח כדי להבריא את הגוף החולה. אנחנו עכשיו בעיצומו של הניתוח.

אסור להתבלבל: הדואר הוא עדיין שירות חשוב. לא חיוני כמו פעם, אבל חשוב. אסור לוותר עליו. עקרון "קו המחרשה" (בכל מקום שבו חקלאי ישראלי יחרוש, שם יעבור הגבול) חל גם על הדואר. נכון, את ההזמנות לחתונה אנחנו כבר שולחים בוואטסאפ, אבל יש עדיין לא מעט חומרים שעוברים בדואר, ובתחום חלוקת החבילות הוא הגוף המרכזי והיחיד שנהנה מפריסה לאורכה ורוחבה של המדינה. צריך פשוט לייעל אותו.
דוגמה: כל יום מגיעות משאיות דואר נע ל־1,200 נקודות יישוב מגבול לבנון ועד הערבה. משאית כזו נוסעת לפעמים 300 ק"מ עם דבר דואר אחד ועליו בול שעלה שקל ו־8 אגורות. פעם הייתה לזה חשיבות. פעם זה אכן היה "קו המחרשה". היום מוביל השר יועז הנדל קו מחרשה חדשה, דיגיטלי. כך פורסים את הסיבים הדיגיטליים בכל המדינה, כולל הפריפריה, כולל המגזר החרדי, כולל יישובי קו העימות, יישובים ערביים ונקודות נידחות. בעידן החדש הדואר לא יחולק כל יום. אין בזה צורך. פעם בשבוע עד עשרה ימים, די והותר. מי שרוצה מהר יותר, ישלם את העלות הכלכלית האמיתית. את החבילה נוכל לקבל בחינם בנקודת דואר או עם שליח עד הבית, תמורת תשלום מתאים. קוראים לזה כלכלה.

יהיו חידושים רבים נוספים: סניפי הדואר יתחילו בקרוב למכור ביטוח לרכב. בכל שנה מעבירים שם חצי מיליון ישראלים בעלות על רכב. עכשיו הם יוכלו לעשות גם ביטוח באותו מעמד. בנק הדואר, אחד הנכסים הרדומים של החברה, יקבל אחרי ההפרטה רישיון לפעול כבנק מסחרי, באמצעות הדואר. אגב, חוק הדואר כבר עבר בקריאה שנייה ושלישית. העסק טס קדימה.

כוח האדם יצומצם משמעותית. אגב, בניגוד ל"מטה" המנופח של המקורבים והפעילים הפוליטיים, עובדי הדואר הם עם ישראל במיטבו. ראש הוועד, שמעון פרג'ון, התגלה כשותף יעיל ומסור לתוכנית ההבראה של וקנין. גם הוא מבין שאם הניתוח לא יצליח, החולה ימות. האוצר אמור לממן תוכנית פרישה ופיצויים לכ־1,500 מהעובדים (מתוך כ־5,000). עובדי הדואר עובדים קשה בכל ימות השנה, מסורים לעבודתם, משתכרים שכר צנוע. בסניף שדרות, למשל, יש חמש דווריות שמחזיקות את כל החלוקה בעיר. בחום, בקור, תחת מטר קסאמים, בכל מצב, הן חורשות את העיר ועושות את הכל תמורת כ־9,000 שקל. אנשי העבודה והקצה של הדואר אוהבים את העבודה. הדואר הוא הבית שלהם. הם מרגישים מחויבות לכל מכתב, לכל בול. על הנכס הזה, הדואר ישמור בכל מחיר. גם זה "קו המחרשה".

[email protected]