אני לא יודע איך זה קרה (ואולי יהיה מדויק יותר לומר שאני די לא רוצה לדעת), אבל יוצא שבכל שבת אני מוצא את עצמי באיזה יער או בשמורת טבע. אני מגיע לשם בתנוחה ארץ־ישראלית מצויה עם בגדים נוחים, נעלי ספורט, מימייה, תרמוס עם שתייה חמה, ילד או שניים, מחצלת, ומדי פעם אני אפילו חובש כובע.
האמת היא שאני בן 39 ורק עכשיו הבנתי שיש הרבה חי וצומח במדינתנו הקטנה. עד כה הייתי סבור שיש כאן רק בסיסים צה״ליים, מלחמות וחנויות yellow. אך מסתבר שיש פוטוסינתזה כחול־לבן שדואגת לייצר חמצן במדינה שלנו, שנדמה שעוצרת את נשימתה מאז 67׳.
בזירת ההתרחשות, ביער או בחורשה או בשמורה, הילדים משוטטים, מצביעים על כל מיני עצים וגבעולים משונים שיוצאים מהקרקע ושואלים אותי מה זה. אני אומר להם שזה צמח. הם שואלים אותי איזה. אני אומר להם צמח יפה. איך קוראים לו, הם ממשיכים. אני אומר להם לשאול את הצמח. מאז הילדים שלי לוחשים לצמחים.
האמת היא שעד לא מזמן הייתי סבור שכל מה שמגדלים כאן זה מריחואנה וילדים, אך מסתבר שיש מגוון הרבה יותר גדול של גידולים. יש לנו חרציות ורקפות וכלניות ותורמוסים ועצי אורן, אלה, אלון ועוד כמה שלא הפכו לשמות פרטיים נפוצים כמו תאנה, חרוב ושיטה. אפשר לפגוש המון צבעים ביערות ובגבעות.
צבעים שלא מוכרים לאדם העירוני הממוצע, שנתקל בצבעים בעיקר כשהוא מעוניין לנסוע לחו״ל ומנסה לברר באיזה צבע המדינה שאליה הוא רוצה לנסוע - מדינה צהובה, כתומה או אדומה. מסתבר שאפילו יש דבר כזה בשם ״דרום אדום״, שזה הניסיון להפריד בין האסוציאציה של המילים ״דרום״ ו״אדום״ כמשהו ששייך לתחום הצופרים והירידה למקלטים ולהפוך את זה למשהו פסטורלי שקורה בימי שבת עם כל המשפחה.
אני חושב שאני די נהנה בשבתות האלו, אבל אני לא בטוח בזה. כלומר, אני לא יודע אם אני באמת נהנה או שאני פשוט סבור שאני אמור ליהנות ונכנס לתפקיד. האם אותה הנאה היא פשוט חלק מהניסיון שלי להפוך לאדם נורמלי - שנהנה מדברים נורמליים וחי חיים נורמליים - או שאולי באמת פשוט כיף לי?
אתם חייבים להבין, זה פשוט מאוד מוזר לי כל העניין הזה. זה תוקף אותי עוד לפני יום שבת, כשאני מוצא את עצמי מקשיב קשב רב לתחזית של סוף השבוע ואוטומטית במחשבותיי עולים כל מיני פרחים הצומחים על כל מיני משטחים ירוקים. מעולם לא האמנתי שכשהחזאי בחדשות יאמר ״ולידיעת מי שמתכנן לנסוע עם הילדים בשבת״, אני אחשוב שהוא מדבר אליי.
אני יודע שמבחינה טכנית יש לי ילדים ומבחינה פרקטית אני אמור לעשות איתם משהו בשבת, אבל זה לא משהו שהוא טבעי לי. שום דבר בחיים שלי לא הכין אותי לזה. אני גדלתי בצורה אחרת, עם ימי שבת מסוג שונה. אבא ואמא שלי לא הלכו בשבתות לטבע, הם הלכו לרבנות, להתחתן או להתגרש מעוד בן או בת זוג. עקרונית כששואלים אותי מה אני עושה בשבת, האינסטינקט שלי הוא לומר שאני עסוק בהרס עצמי - רב עם אנשים, משמיד מערכות יחסים וכל הזמן, תוך כדי כך, מרחם על עצמי.
העניין הזה פוגש אותי לא רק בשבתות. גם בימי חול אני לפעמים מרגיש שנגזר עליי משמיים לחיות חיים רבי־תהפוכות ועתירי קונפליקטים ודרמות כמו אבותיי, ואני בכלל לא בנוי להיות מסוגל לנוח או לחוש שלווה כלשהי. בטח ובטח שלא לחוש את זה בשבת בטבע. אני חושב על בני המשפחה שלי ובדמיוני אני רואה אנשים שאין להם מנוחה. אנשים שנמצאים תמיד בתנוחת קרב. לעולם לא נמצאים ברוגע.
לא אבא שלי, לא אמא שלי, לא אבותיהם ואמותיהם היו חובקי טבע - בטח שלא ביום שבת. הטבע יש לו קצב משלו, אטי יותר, עדין יותר. ונדמה לי שאפילו - ואת זה הבנתי בימי השבת שלי - אי אפשר להיות בטבע בלי להתמסר אליו, לקצב שלו. אין אופציה אחרת, אתה חייב להתמסר לטבע בשביל ליהנות ממנו. והרי זו מורשת אבות אצלי לא להתמסר. לשום דבר. אף פעם.
ביום שבת האחרון כשהייתי עמוק בתוך הטבע בגבעת האירוסים בנס ציונה, אפילו חשבתי על זה שאבא שלי באמת מעולם לא התמסר לכלום והיה בסוג של ריצת אמוק כל חייו בניסיון להשיג איזושהי הצלחה לא ברורה (שגם כשהגיעה הוא לא הצליח להרגיש אותה וישר היה טרוד בדבר הבא במרוץ) וחי חיים מטורפים לגמרי שהיו ראויים לסדרה אוטוביוגרפית בשלושה חלקים, אבל בסוף מת בגיל 68 לבדו במיטה בחלק אחד ובניגוד לסדרה האוטוביוגרפית על חייו, באותו לילה שבו הוא נפטר לא הייתה שום אפשרות ללחוץ על ״צפה מחדש״ ולהתחיל מההתחלה.
וחשבתי על זה ושאלתי את עצמי אם גם אני הייתי רוצה לסיים ככה. עוד לפני שהשבתי לעצמי, הילד הקטן שלי פסע כמה צעדים קדימה, נעמד ליד פרח אדום ובוהק ואמר לי ״אבא, בוא לראות משהו יפה״. קמתי מתנוחת השכיבה על השמיכה וניגשתי. ״באמת מאוד יפה״, אמרתי לו והמשכתי להביט בפרח האדום והמהפנט הזה.