אם יש משהו שמדינת ישראל לא צריכה כרגע, זה את מופעי הצומי הילדותיים של אלי אבידר. ״אני רוצה שהממשלה הזו תחזיק עד סוף ימיה״, הוא הצהיר השבוע לאחר ״שמועות״ על רצונו להקים מפלגה חדשה, אבל זה ממש לא נראה ככה. הרי אם היה מסתפק בתפקיד השר לתכנון אסטרטגי במקום לפרוש כדי לצעוק מספסלי הכנסת, היה פחות מאתגר את סיכויי הממשלה להתמיד.
אבל אבידר מצטייר כטיפוס שלא מבין שהוא לא הסיפור המרכזי כאן. תופעת שיגעון הגדלות צמחה מתפיסת האינדיבידואליזם שהתפשטה בעשור האחרון, והתעצמה בגלל הרשתות החברתיות. מי שמקבל הרבה לייקים נוטה להתבסם ולחשוב שמדובר במנדט ציבורי אדיר. כך קרה עם ח״כ עמיחי שיקלי שהיה אנונימי בעת בחירתו, כך הצטמקה הקריירה של ח״כ אורלי לוי־אבקסיס לקומבינת שריון חסרת ערך, וכך נפרדנו לשלום מכוכבת הרשתות סתיו שפיר.
כנראה בשל חוסר הבנה בסיסית במתמטיקת מנדטים, לאבידר נדמה שהוא וחבורת מפגיני בלפור הם הסיבה להחלפת השלטון בישראל ושהם עומדים לעשות כאן מהפכה. לו הייתה לו מעט צניעות ומודעות, הוא היה מבין שעם כל הכבוד, רבבות אנשים שעשו הרבה רעש (ובצדק) אינם הסיבה להחלפת השלטון לפני תשעה חודשים.
ההפגנות היו אולי חלק מהסיבה, אבל הגורם העיקרי לשינוי היה הפחד מהכאוס של לופ הבחירות הבלתי נגמר, דווקא בקרב הימין. קשה היה לפספס את המיאוס העצום בימין הרך והממלכתי משלטון הביבים שפשה כאן, שלא היה לו שום קשר אמיתי ללאומיות או לפטריוטיזם. כשזה קורה לאנשים צעירים זה עוד נסלח, אבל אדם בגילו של אבידר כבר לא יכול להרשות לעצמו לבלבל בין חשיבותם של הלייקים לחשיבותה של עשייה אמיתית. הוא אומנם היה שר שולי, אבל בסוף - האדם הוא זה שעושה את התפקיד.
אבידר לא רוצה עשייה, אלא מראית עין של עשייה. דיבורים. הסיבה שבגללה פרש, לכאורה, היא לקדם את החוק המובטח שימנע ממי שהוגש נגדו כתב אישום להקים ממשלה. רק ששר המשפטים גדעון סער כבר החל בהליך הזה, ומן הסתם יקדם את החוק באופן יעיל, אחראי ושקול יותר ממנו. חוקים טובים שמחזיקים מים לא נשענים על פרובוקציות ריקות ופופוליזם.
עם כל הבעיות שישראל ניצבת מולן כרגע - קורונה, המלחמה באוקראינה, יוקר המחיה, הסכם הגרעין עם איראן - ועם הקואליציה המאותגרת ביותר שאי פעם הייתה כאן, באמת רק את רעשי הרקע של אבידר היינו צריכים. הוא כאילו ״נמנע מלהצהיר״ שהוא מקים מפלגה ורק שולח רמזים, אבל גם אם יקים מפלגה, זה לא באמת משנה. אם לשפוט לפי קודמיו, המקסימום שהוא ישיג יהיה שתיית קמצוץ קולות מהמחנה שלו, בסגנון מפלגת זהות או מפלגתו הכושלת של ירון זליכה.
בסוף, אבידר הוא תוצאה של שיקול דעת קלוקל של שר האוצר אביגדור ליברמן, שצירף אותו למפלגת ישראל ביתנו ולא ממש הבין מה הוא מצרף. בדיוק כפי ששיקלי הוא תוצאה של שיקול דעת קלוקל של בנט ושקד. הבעיה העיקרית עם חברי כנסת טריים שתופסים עצמאות מוגזמת במפלגה שהכניסה אותם לכנסת מלכתחילה, היא שהם שוכחים דבר אחד חשוב.
לולא יו״ר המפלגה, במיוחד במפלגות שאין בהן פריימריז אלא מעין ״ועדה מסדרת״, הם לא היו שם. הם מתיימרים לייצג עמדות של ציבור, אבל שום ציבור מעולם לא הצביע עבורם או נתן להם את המנדט. זה בסדר גמור להביע דעה עצמאית, אבל מכאן ועד להיות אלה שבגללם עלולה מדינה שלמה להיטלטל שוב לבחירות, המרחק רב.