יום אחד היא הייתה לבנה. והנה, למחרת, בלי שום הודעה מוקדמת, היא הפכה לאפורה. וכך, הגוון שהיה בעיניי מושלם ומתוק התהפך. ולא רק הבוהק נעלם. נלווה לזה גם מין חספוס שאינני מכיר.
בהתחלה לא שמים לב לזה. אבל כשמסתכלים ממש מקרוב, רואים שאחת השיניים של הבת שלי כבר לא צחורה. השן לא מתנדנדת - היא פשוט נראית אחרת. חייזרית וזרה. מאיפה זה בא? זו שאלה שדורשת ועדת חקירה ממלכתית.
בבית שלנו מקפידים על צחצוח שיניים בקביעות, תוך שימוש בסיפורים מבהילים על קריוס ובקטוס. מי היה מאמין שבחלוף כל כך הרבה שנים הצגת הילדים של דובי גל עוד תהיה אפקטיבית? הפלא ופלא, כשמזכירים לה את האפשרות שהצמד הפוחז הזה יעשה לה חורים בשיניים וייתכן שהדבר יכאב לה מאוד, מיכאלה מסירה מגננות והתנגדויות, והמברשת נכנסת לפה.
אבל אצלנו שום דבר לא עובר חלק. כל מטלה פשוטה צומחת לכדי טקס ממלכתי. אשתי אומרת שילדים אוהבים טקסים וגם ודאות, ואני, בור גדול בענייני חינוך מתודי ועם זאת מצטיין בצחוקים ובידור, זורם. בהתאם להוראות הפדגוגיות של בעלת הבית, אנחנו מביאים מברשת. למראה הכלי מרובה השערות, מיכאלה נוקטת עמדה ודורשת שתצחצח ראשונה. "קודם אני", היא צועקת, "ואחר כך אבא". זה לא משא ומתן כפי שהנכם מבינים, אלא פקודה שאין עליה עוררין. והנתין מציית.
הצחצוח של הקטנה מתרכז בעיקר בשאיבת משחת השיניים לתוך הקיבה, בהתעלמות מוחלטת מהמכניקה המוכרת של ניקוי תקין ויסודי. הסקרנות המרובה לגבי טעם המשחה הובילה אותי לפעול. כעיתונאי חוקר, בדקתי מקרוב את העניין והגעתי למסקנה שאכן מדובר במשחה מתוקה להפליא. עד כדי כך היא ערבה לחך, שמדי פעם, בשעות הלילה המאוחרות, כשכולם רדומים ואני בוהה בטלוויזיה בסדרות שברור לי שאין מלבדי אדם שראה אותן, אמצא עצמי משתמש במשחה הזו רק בשביל הכיף. בייחוד בזו הכחולה שהשפופרת שלה מאוירת בתמונות של מומינים.
בחזרה לעיקר. כלומר, לשן האפורה. כשמיכאלה מסיימת ליהנות מהטעם, מגיע תורי לצחצח לה. ההתנהלות שלנו באירוע הזה עשויה להזכיר למי שצופה מהצד את אותם רגעים המתועדים ומשודרים בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, שבמהלכם שוטפים את הפה לגמל. באותו אופן, בכורתי חושפת שיניים, חורצת לשון, מזיזה את הלסת אנה ואנה ועושה קולות משונים. הכל כדי להקשות עליי.
בסיומו של מסע מפרך נדמה לי שהמלאכה הסתיימה. האמת? לעולם אינני בטוח שהמשימה התבצעה כמו שצריך. אף על פי שצפיתי בעשרות סרטוני הדרכה ברשת על האופן שבו יש לצחצח שיניים לקטנטנים, עוד נותרות שאריות קטנות של ייסורי מצפון בלבי, על כך שלא צחצחתי לה די טוב ואכן קריוס ובקטוס יעשו חפלה בשיניים הקטנות והחמודות הללו.
למרות כל המאמצים והמסירות, השן האפורה נותרה בצבעה. אחרי קונסיליום ארוך של אשתי ושלי, נזכרנו שבאחד הימים הילדה דיווחה שנפלה על השן. בבדיקה מעמיקה עם מומחים, בראשם ד"ר גוגל והורים אחרים, הבנו שהחבלה הזו היא הגורם ומדובר בנזק בלתי הפיך, לפחות עד נשירת שיני החלב בעוד זמן מה.
ביקשנו להעביר את רוע הגזירה. חיפשנו רופאי שיניים שמתמחים בקטנטנים. מסתבר שיש מחסור מטורף בתחום. אחרי תחנונים והטרדות טלפוניות חוזרות ונשנות של שלל מנהלי מרפאות, השגנו תור לעוד חודשיים. בינתיים השן נותרה אפורה.
ילדים בגיל הזה עוד לא מרושעים. העצם הזו עוד לא התהוותה בגופם. הם לא מקניטים או מעליבים, הכי הרבה דוחפים, נושכים או חובטים בגלל תסכול בסיסי. למשל אם חל עיכוב בתור למתקן בגינת המשחקים. אבל בהמשך, ייתכן שיאמרו לה דברים פוגעניים. אולי יציקו לה. שוב רגשות אשם הציפו אותי על שאני שולח אותה לעולם אכזרי כשהיא פגיעה.
ואז נזכרתי בצלקת הקטנה שמעל עיני השמאלית. כשהייתי ילד, נפלתי על שפיץ של מדרגה. חוויה כואבת. מאז הסימן מלווה אותי. חגגו עליי בעקבות הסימן, עד שיום אחד התרגלתי, ומאותו שלב ועד היום אני חי עם הצלקת וההערות שבאו בעקבותיה בשלום. בהמשך אפילו הפכתי לגאה בעניין, כשאבי, עליו השלום, חיזק אותי בטיעון שנחרט לנצח: הצלקת מוסיפה לך חן.
במחשבה שנייה, השן האפורה הופכת את מיכאלה לחמודה כפליים. מוסיפה לה ייחודיות שובבה וכובשת יותר למראה. נדמה לי שאפילו קצת יכאב לי הלב כשהיא תוחלף בשן קבועה בבוא העת.