1. בסוף אוקטובר התייצבו למסיבת עיתונאים שלישיית שרים בכירים ששוק הדיור נוגע אליהם: שר האוצר אביגדור ליברמן, שרת הפנים איילת שקד ושר השיכון זאב אלקין. השלושה ניסו להציג חזית אחידה, מראית עין של שיתוף פעולה, והציגו את תוכנית הדיור הממשלתית. בשבועיים האחרונים, לאור נסיקת מחירי הדיור, הוצפה התקשורת בטענות רבות, ולפיהן ליברמן, שקד ואלקין נזכרו מאוחר מדי ותוכנית הדיור הייתה צריכה להיות מוצגת לכל המאוחר כמה שבועות לאחר השבעת החדשה. נו, טוב, עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
תחת הכותרת "תוכנית הדיור הממשלתית 2022־2025" ועם מצגת מהודרת, ניסו השלושה להסביר שמצבנו לא כזה גרוע בהשוואה לעולם (נשמע מוכר? זה תמיד הטיעון המנצח) ובמקביל הוצגו יעדי דיור שאפתניים לשלוש השנים הקרובות, לצד שורת צעדים בתחום התכנון, המיסוי, הסרת חסמים, ההתחדשות העירונית ועוד.
אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, במיוחד בשוק הנדל"ן. מאז, מדי 15 לכל חודש, דאגה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להזכיר לשרים ליברמן, שקד ואלקין ולממשלה כולה, שהציבור פשוט לא קונה את כל ההבטחות שהם פיזרו, ושמחירי הדירות המשיכו לנסוק. הנתון האחרון, כ־2% עלייה בחודש אחד ו־13% עלייה בשנה האחרונה, וכן ההד התקשורתי לאיבוד השליטה בשוק הדיור - הובילו ככל הנראה ללחץ רב בלשכת שר האוצר. ככלות הכל, העלייה השנתית הדו־ספרתית האחרונה במדד מחירי הדירות, כמו גם ההתנפלות על ההגרלה הנוכחית של שאריות תוכנית מחיר למשתכן של משה כחלון, מוכיחה אחת ולתמיד עד כמה המצוקה של היעדר פתרונות לקורת גג במחיר הוגן חזרה להיות קריטית בישראל.
ליברמן מיהר לשלוף לתקשורת תוכנית חדשה, שהודלפה למרות שעדיין לא גובשה סופית. התוכנית הותירה לא מעט גורמים רלוונטיים במשרדי הפנים והשיכון, כמו גם ברשות מקרקעי ישראל, ויש שיאמרו אף בחדרים שמעל לשכת השר - די מופתעים. בתקשורת הכלכלית, כרגיל, הצביעות חוגגת. רבים מהעיתונאים שתקפו בחמת זעם את כחלון על תוכנית "מחיר למשתכן", על שיטת ההגרלות, על ה"בזבוזים" לכאורה של כספי מדינה (למרות שה"בזבוזים" האלה נותבו בעיקר למעמד הביניים ומטה) נזכרו פתאום בערגה בתקופת כחלון. וזה לא מפתיע, כי הנתונים שהצגנו פה שוב ושוב מדברים בעד עצמם: הצעדים שהוביל כחלון בזמנו, תוך שהוא לוקח על עצמו סמכויות רחבות בשוק הדיור, הצליחו לבלום את מחירי הדיור ואף הובילו לירידה מסוימת. הכיוון של המחירים בהחלט השתנה, אבל עת כחלון עזב, גם התוכניות שהוביל החלו להתפוגג. האגו, הו האגו. כל שר רוצה תוכניות משלו, על שמו, להוכיח עד כמה השר הקודם לא הצליח.
אז מה צריך לעשות? לחלק עצות מהטריבונה זה תמיד הכי קל, אבל אם מדיניות מסוימת הצליחה לבלום את מחירי הדיור, אז למה היה צריך לקלקל אותה? צריך פשוט לחזור אליה, במלוא העוצמה. ראשית, לבטל את ההרגל המגונה של רשות מקרקעי ישראל למכור קרקעות בשיטת כל המרבה במחיר. בכל מקום שרמ"י שיווקה קרקעות בשיטה הזו, המחירים רק נסקו מעלה. כמובן שיש אינטרס למדינה להרוויח כמה שיותר, אבל האינטרס הזה עובד לרעת הזוגות הצעירים במיוחד.
לכן, צריך לחזור לשיטת השיווק שהייתה נהוגה אצל כחלון ולשווק את כל הקרקעות בשיטה בה הקבלנים מתחרים על המחיר הנמוך למ"ר ולא חלילה על ההצעה הגבוהה ביותר בכל הארץ, גם באזורי הביקוש – במיוחד באזורי הביקוש. הרי בסופו של דבר מחירי הקרקעות בתל אביב משפיעים על המחירים בערים הסמוכות וההשפעה מתפשטת לכל הארץ. אבל, וזה קריטי וחשוב מאוד: בניגוד למה שמציע עכשיו ליברמן (שוב, על פי הפרסומים בתקשורת) צריך להמשיך ולמכור את הדירות המוזלות לזכאים בלבד – ולא חלילה לכל דכפין, בין היתר למשקיעים.
במקביל, צריך לנסות ולהקטין את משקל המשקיעים בשוק הדיור. אין לי דבר וחצי דבר נגד משקיעים בשוק, זו זכותם וזו החלטתם, אבל בתקופה שהדירות הן מוצר במחסור, אפשר להכביד עליהם ככל שניתן, בעיקר על ידי מיסוי - ולאפשר לחסרי דיור ומשפרי דיור להיות השחקנים הדומיננטיים בשוק. אפשר "לפצות" את המשקיעים באמצעות קידום מכשירי השקעה ייחודיים, כגון אג"ח המחקות את מדד מחירי הדירות, וכך למעשה לדחוק אותם מהשוק "האמיתי".
אך הדבר החשוב ביותר הוא מנהיגות - כתובת אחת שאחראית לכל הפעילות של שוק הנדל"ן, כתובת שתדע לנווט בסבך האינטרסים והשחקנים ותנסה להוביל את השוק המורכב הזה לרגיעה כלשהי אחרי סחרור המחירים. בתקופתו של כחלון הוא היה הבוס והיה בעל סמכויות רחבות, היום יש שלושה בוסים (ליברמן, שקד ואלקין), עם אג'נדות שונות וממפלגות שונות, ובסופו של דבר זה ניכר היטב. לדוגמא, ליברמן מציע לשנות את שיטת שיווקי הקרקע כאשר יו"ר מועצת מקרקעי ישראל הוא בכלל שר השיכון. האם אלקין היה בתמונה?
במשרד השיכון מתגאים בנתוני ההרשמה המכובדים מאוד להגרלה הנוכחית של 10,000 דירות, אכן הרשמה שמעידה על מצוקת הדיור. אני מקווה שהשמחה הזו לא תחזור אליהם ואלינו כבומרנג. תארו לעצמכם, כ־10,000 משפחות יחגגו בליל הסדר הקרוב עם הידיעה שהם בני מזל וזכו בדירות בהנחה משמעותית, אך מה יעשו כל אותם עשרות אלפים מאוכזבים שלא זכו, באין הגרלה משמעותית נוספת באופק? יחכו בכל זאת להגרלה מתישהו, או שבצר להם יפנו לשוק הדיור?
בקיצור: זו התוצאה של מדיניות מזגזגת ודיבור בשלושה קולות. מדיניות חייבת להיות עקבית, בייחוד בשוק הנדל"ן שחייב סבלנות, ובייחוד אם היא מדיניות שהוכיחה את עצמה ונשאה פירות. לא צריך להמציא בכל פעם את הגלגל מחדש.
2. מי נושא בנטל המס בישראל? איך מתפלגות ההכנסות ממסים שזורמים למדינה? כמה משלמים יחידים לעומת חברות? כדי ללמוד על הנתונים האלה יוצא מדי תקופה דוח מינהל הכנסות המדינה, שצולל לתוך פרטי הפרטים של הכנסות המסים בישראל. הדוח כמובן יוצא באיחור מה, בגלל הצורך בעיבוד נתונים, אבל הנתונים בו משמעותיים מאוד ונותנים תמונה רחבה מאוד של מקורות ההכנסה של מדינת ישראל. הדוח האחרון יצא לאחרונה ומעודכן לשנת 2019־2020 עם אומדנים לשנת 2021. בחרתי את המספרים החשובים ביותר.
496 מיליארד שקל - זה אומדן ההכנסות ממסים לשנת 2021 של הממשלה הרחבה, לעומת קרוב ל־417 מיליארד שקל בשנת 2020, שהושפעה מאוד ממגיפת הקורונה. מהתפלגות הכנסות המסים אפשרות לראות מה מקורות המסים הכי גבוהים של מדינת ישראל לשנת 2020: בראש המע"מ, עם גבייה של כ־99 מיליארד שקל, קרוב ל־24% מסך גביית המסים. לזה יש להוסיף מע"מ על שכר והיטל מעסיקים (במוסדות פיננסיים), עם הכנסות של קרוב ל־16 מיליארד שקל. מע"מ הוא מס רגרסיבי שמשפיעה לרעה על השכבות החלשות וגבייתו קלה מאוד ונעשית באמצעות "מתווכים" (רשתות, תחנות דלק וכד') ובישראל משקלו גבוה יותר לעומת ממוצע ה־OECD.
בדוח נכתב במפורש כי מסים עקיפים דוגמת מע"מ נוחים יותר לגבייה ולכן הם מהווים מקור ראשוני של הכנסות במדינות פחות מפותחות. המשקל של המסים העקיפים נמוך במיוחד במדינות עם תוצר לנפש גבוה ונטל מס נמוך, כמו ארה"ב, שווייץ ואוסטרליה. לעומת זאת, היכולת לגבות יותר מסים ישירים דורשת שיהיו תושבים בעלי הכנסה מעל סף מינימלי ורשות גבייה בעלת כושר אכיפה גבוה, שמצויים יותר במדינות מפותחות יותר, לשון הדוח. זה רמז ברור מאוד לכך שבישראל אין עדיין כושר אכיפה גבוה, ולכן הכלכלה השחורה פה הרבה יותר "מפותחת" במדינות אחרות. הווה אומר, נטל מע"מ גבוה יותר, דבר שפוגע כאמור בעיקר בשכבות החלשות.
אחרי גביית המע"מ אלה אנחנו, ציבור משלמי המסים (מס הכנסה על יחידים) עם גבייה של כ־93 מיליארד שקל, כ־22% מסך הכנסות המסים; שלישי בתור מס החברות, קרוב ל־39 מיליארד שקל, כ־9% ממס החברות; מסים הקשורים לענף הרכב הכוללים, בין היתר, דלקים ומסי קנייה על כלי רכב, הניבו למדינה כ־17 מיליארד שקל וכ־10 מיליארד שקל בהתאמה (בהמשך נראה זה רק חלק ממסי הרכב); מסי נדל"ן כ־11 מיליארד שקל (בשנתיים האחרונות זה הרבה יותר) והיתר מתפזר בין מסים אחרים, הכנסות המוסד לביטוח לאומי (מס בריאות) והכנסות מרשויות מקומיות.
פרט להכנסות ממסים, לממשלה יש הכנסות נוספות של כ־100 מיליארד שקל ממקורות אחרים, כגון הכנסות מרכוש, תרומות וסיוע ממשלות זרות (כמו הסיוע הצבאי האמריקאי). זו עוגת ההכנסות הכוללת של מדינת ישראל, וממנה היא מקצה לתקציבי המשרדים השונים, תשלומי ריביות וכד'. שני התקציבים הגבוהים ביותר במדינת ישראל הם תקציב החינוך ותקציב הביטחון.
כמה משלמים מס מתוך ההכנסה ברוטו? בעשירון התחתון שיעור המסים הישירים והעקיפים על ההכנסה ברוטו עומד על 47%, בין השני לשמיני בין 33% ל־38% ואילו בעשירונים התשיעי והעשירי זה עולה ל־41% ו־48% בהתאמה. המשמעות היא מאוד פשוטה: העשירונים התשיעי והעשירי משלמים את רוב תשלומי המסים הישירים בישראל (יחידים). העשירונים הנמוכים, בגלל הכנסתם הנמוכה, אכן נמצאים מתחת לסף מס הכנסה על יחידים, אך הם משלמים דמי ביטוח לאומי ובעיקר הם משלמים מע"מ בשיעורים גבוהים ביחס להכנסתם. בעשירון התחתון, למשל, שיעור המע"מ עומד על 25% מההכנסה ברוטו, שיעור גבוה למדי.
4.5 מיליון יחידים מהווים את אוכלוסיית מודל המס בשנת 2021, ומתוכם קרוב כ־2.4 מיליון גברים וכ־2.1 מיליון נשים. הרוב הם שכירים, 3.75 מיליון (השאר עצמאים). בחלוקה לפי מצב משפחתי, יותר מ־63% מקרב אוכלוסיית מודל המס הם נשואים, כ־23% רווקים וכ־9% גרושים. נקודות הזיכוי משפיעות בצורה דרמטית על גביית המס. למשל, ילד עד גיל 6 מזכה את הוריו ב־2.5 נקודות זיכוי בשנה, כך שהורים לפעוט אחד יתחילו לשלם מס רק מעל להכנסה של כ־9,000 שקל לחודש; אימהות לילדים בני 7־18 נהנות מנקודת זיכוי אחת בגין כל ילד, כך שאם לארבעה ילדים בגילאים אלו תידרש לשלם מס מעל להכנסה של 11,400 שקל; תושבים בחלק מיישובי הפריפריה נהנים אף הם מזיכוי נוסף ממס הכנסה. לדוגמא, תושב קריית שמונה יקבל זיכוי בגובה של 20% מהכנסתו (עד תקרה מסוימת), כך שסף המס לגבר המתגורר בעיר עמד ב־2021 על 22,200 שקל.
50% הם שיעור בעלי ההכנסה החייבת הנמצאים מתחת לסף מס הכנסה בשנת 2021. כלומר, חצי מאוכלוסיית השכירים בישראל לא משלמים כלל מס, לא רק בגלל שכר נמוך אלא גם בעקבות נקודות הזיכוי. על פי נתוני הדוח, כ־75% מבין אלו הנמצאים מתחת לסף מס הכנסה הם בעלי הכנסה חייבת בשיעורים רגילים בשיעור מס שולי של 10%, עם הכנסה של עד 6,290 שקל בחודש. היתר נהנים מהכנסה גבוהה יותר, אך מקבלים זיכויים נוספים כאמור - כגון זיכוי בגין ילדים או זיכוי לתושבים באזורי פיתוח - או שהם בעלי הכנסה פטור מתוקף נכות. עם זאת, חייבים להדגיש, כי אותם שכירים שלא מגיעים לסף המס, משלמים כאמור מסים אחרים כמו דמי ביטוח לאומי ומס בריאות על ההכנסה וכן מע"מ ומסים עקיפים אחרים על ההוצאה. השורה התחתונה היא עגומה: יותר מדי אנשים בישראל מרוויחים שכר נמוך מדי.
76.6 מיליארד שקל הוא הסכום העצום של הטבות המס לשנת 2021, המהווים כ־20% מהכנסות המדינה. למה הכוונה ב"הטבות מס"? בהפסד הכנסות הנובע מפטור, ניכוי, זיכוי, הפחתת שיעור מס או דחיית תשלום המס, הניתנים לקבוצות שונות של אנשים או לסוגים שונים של פעילות כלכלית. 10 ההטבות המס הבולטות הן הטבות לחיסכון בפנסיה הנאמדות בכ־24 מיליארד שקל, 6.9 מיליארד שקל הטבה בקרנות ההשתלמות; 6.8 מיליארד שקל זיכוי להורים בגין ילדים; 5.5 מיליארד שקל הטבות לתאגידים בגין החוק לעידוד השקעות הון; 4.4 מיליארד שקל פטור ממס שבח לדירת מגורים; 4.0 מיליארד שקל פטור ממע"מ על פירות וירקות; 3.3 מיליארד שקל להסדר הסולר; 2.8 מיליארד שקל פטור להשכרת דירות מגורים; 2.6 מיליארד שקל זיכוי לישובים וכוחות הביטחון; 2.1 מיליארד של מהכנסות הימורים.
צריך להדגיש, למרות הסכומים העצומים, מבחינת יחס הטבות מס לתוצר, ישראל היא עם יחס של 5% מהתוצר להטבות - במקום די נמוך. בבריטניה הטבות המס כיחס מהתוצר מגיעות ל־12.6%, סין 10%, ארה"ב 6.8%. לעומת זאת הטבות המס בגרמניה כחלק מהתוצר נמוכות מאוד (0.7%), כמו גם בהולנד (2.0%), דנמרק (2.2%) וקוריאה (2.5%).
71% - זה שיעורי המיסוי מתוך המחיר לצרכן של בנזין, כאשר 56% זה בלו על הדלק ו־15% מע"מ והשאר של מרווח שיווק (10%). עלות הבנזין תורמת 19% בלבד מהמחיר לצרכן, נכון לדצמבר 2020. בהשוואה עולמית מתברר שאנחנו קרובים להיות שיאני העולם. בשנת 2020 הבלו על ליטר בנזין בישראל עמד על 0.92 דולר לליטר ומבין מדינות ה־OECD, רק בהולנד הבלו על בנזין היה גבוה יותר מישראל ועמד על 0.93 דולר לליטר.
36.2 מיליארד שקל - זה סך המיסוי על ענף הרכב בשנת 2020, ומתוכם כאמור בלו על הדלק (16.5 מיליארד), מס קנייה (9.7 מיליארד), אגרות (4.8 מיליארד), מע"מ על רכיבי המס (4.6 מיליארד) ומכס (0.6 מיליארד). זו ללא ספק אחת מפרות המסים המניבות ביותר של ישראל, כאשר בעשור האחרון גדלה מצבת כלי הרכב בישראל בכ־60%, גידול שנתי של כ־4% בממוצע. על פי הנתונים בדוח, היקף הנסועה השנתית של כלי רכב פרטיים עמדה על כ־16.2 אלף קילומטרים ויש פער עצום בין כלי רכב בבעלות פרטית ל"רכב צמוד" (ליסינג או בבעלות חברה) - 14.6 אלף קילומטרים לרכב פרטי לעומת כ־28.2 אלף קילומטרים בהתאמה - כמעט כפול!