לנאומו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הקשבתי מתחילתו ועד משפטו האחרון ("לפני 80 שנה האוקראינים הצילו יהודים, היום גם לכם בישראל יש בחירה"). אין צורך לפתוח ספרי היסטוריה כדי לדעת שהאיש עיוות בצורה גסה את היסטוריית השואה, או במילים לא פוליטיקלי קורקטיות - שיקר בנאומו. למעלה ממיליון מיהודי אוקראינה מצאו את מותם באותן שנים, ורבים מהם נרצחו באכזריות דווקא בידי שכניהם האוקראינים.
זלנסקי לא נהג כפי שנהג מתוך סערת רגשות רגעית, אם כי אין מצופה מאדם שעומד בראש מדינה מופגזת וננטשת להיות נעים ומנומס. הנאום בפני הישראלים, כמו הקודמים שנשא בפני פרלמנטים וראשי מדינות רבים, הוכן ונכתב מבעוד מועד, וכל טענה בתוכו באה לשרת מטרה מאוד מסוימת.
בנאומו לישראלים השתמש זלנסקי באותה שיטת שיימינג וזעזוע שהלכה לו לגמרי מצוין בנאומיו הקודמים שאותם נשא, בין היתר, בפני הקונגרס האמריקאי והפרלמנט הבריטי. הנשיא של מדינה מותקפת בא לעמיתיו המערביים ועושה הכל כדי להוציא אותם משלוותם ולגרום להם להתבייש ולפעול. "אתם עדים לשואה המודרנית, למה אתם עומדים מנגד בשילוב ידיים ולא עושים מספיק כדי להציל חיים?".
הבעיה הגדולה של זלנסקי, או של כותבי נאומו, היא כי בשונה מהקהלים שהקשיבו לו בבריטניה או בארה"ב, רבים בתוך הקהל הישראלי הינם דור שני, שלישי או רביעי לקורבנות השואה בעצמם. הם יודעים מהי האמת לאמיתה, ומהו הפער הבלתי נסבל בין אותה אמת לבין מה שזלנסקי ניסה להציג ככזאת, כאשר הטיף להם מוסר. הקו הברור שבין המקובל לבלתי מקובל עובר בדיוק שם, בין מניפולציה לבין עיוות מוחלט ומכוון. את הקו הזה זלנסקי חצה - ונכשל.
הבעיה של זלנסקי אינה העלבון שחשו רבים, כולל שרים בכירים שהתקוממו בדלתיים סגורות ("אדם חצוף ונטול הכרת הטוב, באנו מתוך אמפתיה ותמיכה, והוא הרס את זה במו ידיו"). בהודעות הרשמיות הם לא אמרו את זה, כמובן. היו כאלה שהרשו לעצמם למתוח על נשיא אוקראינה ביקורת מאופקת למדי ("אסור לעוות את השואה, אבל מבינים ללבו, יש לו מלחמה על הראש"). והיו שניסו את כוחם בדיפלומטיה על גבול הפסיכולוגיה ("אין לשפוט אדם בשעת צערו, מה אתם רוצים ממנו כאשר מתים לו האנשים במדינה, שישתחווה ויתחנן למילה טובה?").
הבעיה של נשיא אוקראינה היא כי בסופו של דבר נאומו לא השיג אף מטרה שלמענה, למעשה, ביקש לנאום. אילו הוא או מי שכתב את הנאום היו עושים שיעורי בית מינימליים וקולטים נכון את הדקויות שבנרטיב הישראלי, ודאי היו שוכחים מכל ניסיון להשוות בין השואה לבין התוקפנות הרוסית האכזרית כלפי העם האוקראיני.
אילו היה משווה, למשל, בין מלחמת השחרור שעם ישראל ניהל נגד אויביו הרבים לבין מלחמת ההישרדות הלאומית שאוקראינה מנהלת היום מול רוסיה, היה זלנסקי מרוויח את כל האמפתיה והתמיכה שיש לציבור הישראלי בשפע. מי כמונו יודעים מה זה להיות נתון לסכנת מתקפה מיידית, מה זה להילחם לבד מול האויב האכזרי, מה זה לנהל קרב הישרדות בלתי פוסק.
גישת נתניהו
בתוך כך התברר כי כל ההתנהלות האחרונה של יבגן קורניצ'וק, שגריר אוקראינה בישראל, שהופיע בקסדה על ראשו, דרש לספק לאוקראינה ציוד צבאי ולא "הדברים ההומניטריים האלה שאנחנו בכלל לא זקוקים להם" ובסופו של דבר גרם לרבים במערכת הפוליטית והדיפלומטית בישראל להרים גבה - לא הייתה יוזמתו הפרטית של השגריר, אלא מימוש הוראות שקיבל מלמעלה. זה, למעשה, הקו והמסר: "תשאירו את כל הדיבורים היפים על הסיוע ההומניטרי למקרים אחרים. תביאו קסדות, שכפ"צים ובעיקר את כיפות הברזל שלכם".
כאן צריך לציין כלל בסיסי שכל מנהיג מדינה מכיר ויודע. סיוע צבאי ושת"פ אסטרטגי בין מדינות לא משיגים באמצעות נאומים, חזקים ככל שיהיו. גם לא במסיבות עיתונאים או באמצעות פוסטים בפייסבוק. הכלל נכון ותקף לא רק לגבי זלנסקי והסיוע הצבאי שמדינתו מקבלת מהמערב, או שלא מקבלת. כל הנקודות עולות אך ורק במגעים מאחורי הקלעים, בדלתיים סגורות וללא תקשורת.
את הדרישות האוקראיניות לקבל מישראל מערכות כיפת ברזל וכן ציוד צבאי או דו־שימושי, הדרג המדיני הישראלי מכיר היטב ומזמן. הכל נידון במהלך הימים והשבועות של המלחמה, נידון בדרג הכי בכיר, בשיחות בילטרליות וגם בשיחות מורחבות יותר שכוללות בכירים אמריקאים שמקבלים עדכונים שוטפים. בכיר ישראלי תהה אחרי נאום זלנסקי "למה הוא חוזר על כיפות הברזל אחרי שקיבל הבהרות גם מאיתנו וגם מהאמריקאים שהדבר אינו אפשרי מכמה סיבות עקרוניות. אחת מהן היא שכיפת ברזל הבאה בתור לא תצא מקו הייצור בקרוב. הוא גם קיבל עדכון לגבי לו"ז הייצור של המערכות, ועדיין בחר לדבר על זה".
באופן די מעניין, הנשיא זלנסקי נוקט פה גישה זהה לזו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, בנוגע לשיטות המלחמה בגרעין האיראני. נתניהו אומנם לא עיוות את ההיסטוריה, אך בזמנו עשה הכל כדי לגרום לנשיא ארה"ב אובמה לרעוד מכעס רק מאזכור שמו של ראש ממשלת ישראל. את נאומו האנטי־גרעיני של נתניהו בקונגרס האמריקאי ב־2015 ניתן במידה רבה להשוות לנאום השואה של זלנסקי. נתניהו סבר כי רק כך, בחריפות ובתוקפנות, בלי לעשות חשבון, ניתן ליצור אווירה ציבורית שעשויה בסופו של דבר להשפיע על הליך קבלת ההחלטות. גם במחיר של ריב ישיר ומתוקשר עם נשיא ארה"ב.
ההיסטוריה הוכיחה כי שיטת נתניהו לא עבדה. ההסכם עם איראן נחתם, ואובמה הזועם ניתק את נתניהו מזרם המידע על השיחות ועל ההסכם. הדבר היחיד (אבל חשוב מבחינתו) שנתניהו בכל זאת הרוויח היה הסקרים בישראל. פה נתניהו באמת יצא מלך. הנאום התקיף שלו בקונגרס האמריקאי ערב הבחירות הוסיף לליכוד כמה מנדטים טובים ברגע האמת.
וולודימיר זלנסקי היום רחוק שנות אור מהמחשבות על הבחירות באוקראינה. נראה כי היום איש בעולם לא מסוגל לחזות מה יעלה בגורלו של האיש. עם זאת, אפשר לקבוע בוודאות כי הנאום התקיף והחריף שנשא זלנסקי בפני הישראלים יתקבל בתשואות בקרב ציבורו הפנימי, האוקראיני.
בזירה הישראלית הוא אולי לא הרוויח, אך גם לא הפסיד כלום. הדבר האחרון שהציבור הישראלי רוצה שיגידו עליו הוא שהוא קטנוני ונקמן. ישראל תמשיך לעזור ולהעביר לאוקראינה טונות של סיוע הומניטרי. גם אם לא אומרים לנו "תודה" בצורה מספיק יפה ומנומסת.
מה שזלנסקי, ככל הנראה, לא יקבל מישראל זה הסיוע הצבאי שאליו הוא כה משתוקק. לא כי ביצע מניפולציה בתיאור ההיסטוריה היהודית של המאה הקודמת, אלא כי לא הפנים מספיק את לקחי ההיסטוריה הישראלית של המאה ה־21. ישראל למדה להתמודד לבד ולהילחם באויביה הרבים בלי לפתח ציפיות יתר לגבי התמיכה מבחוץ. כל סיוע שאולי יגיע נתפס כבונוס בלבד.
ייתכן שכדאי לנשיא זלנסקי ללמוד מהניסיון הישראלי המודרני. כך גם יחסוך מעצמו אכזבות ממדינות המערב שאינן ממהרות לסגור את שמי אוקראינה או לקבל אותה לשורות נאט"ו, גם אחרי הנאומים.
זלנסקי לא יקבל כיפת ברזל או פגסוס וראוי שישנן את הלקח שלמדה ישראל
זלנסקי לא ירוויח מכך שעיוות בגסות את היסטוריית השואה, אך גם לא ייצא מופסד. וכדאי שילמד מהניסיון הישראלי המודרני ובכך יחסוך מעצמו אכזבה ממדינות המערב
