בערך בדקה החמישית של "יריתי בשריף", אריק קלפטון, שעד לאותו רגע הצליח לגרום לי לפעור את פי בתדהמה, תפס את הגיטרה והוציא ממנה צלילים כאלה, עד שנדמה היה שאפשר לשמוע את ג'ימי הנדריקס מוחא כפיים. לא ייאמן שבגיל 76 הוא עדיין הגיטריסט הטוב בעולם. אומנם מבין הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים הוא נחשב לקצת אטי, אבל הוא כה מדויק עד שזה כואב.

מה שכואב אפילו יותר הוא לראות בסוף ההופעה את האנשים בתור ליציאה, ממתינים באופן מופתי לשאטלים החינמיים, שמורידים את קהל האלפים במגרשי החניה. מעבר לארגון המופתי, מה שהכי מטריד הוא שהשוני נובע מאופי הקהל: אף אחד לא נדחף, אף אחד לא חולק על סמכותם של הסדרנים הצעירים לנהל את האירוע, כאילו כולם מבינים שחמש דקות של שקט ועמידה מנומסת בתור יהיו לטובת הכלל, משהו שלצערי כבר איבדנו לחלוטין - ואולי לא רק את זה, כמו שמלמד אותי היום שלמחרת.

היום אנחנו מתארחים במרוץ פורמולה 1 הראשון של העונה. אודה שאינני מהמבינים הגדולים בספורט המוטורי, אבל עם השנים למדתי להעריך את העבודה הקבוצתית שבענף (למרות הממד האישי, התחרות דומה יותר להפועל נגד מכבי מאשר לנדאל מול פדרר), כמו גם את העובדה שהנהגים צריכים לקבל החלטות כמו של טייס F16 תחת מתקפת נ"מ.

אל תא הצפייה שלנו, שכולל קייטרינג מצוין (למרבה הצער ללא אלכוהול - החיסרון היחיד באירוח כמעט מושלם) ומרפסת שמשקיפה אל קו התפר בין רד־בול לפרארי, נכנסים בזה אחר זה ארבעה שרים מממשלת בחריין.

ברשותכם אתקצר את הנאומים של השרים: בחריין פתוחה לעסקים, בחריין מעוניינת מאוד בשיתופי פעולה בעיקר בתחום ההייטק או הפינטק, בחריין מעודדת חברות בינלאומיות לשכור את שירותיהם של עובדים צעירים במדינה, וכן השקעות בתחומי התיירות, התעשייה ועוד.

עוד שני אלמנטים שעוברים כחוט השני בין כל הנואמים: הדגשת הירידה בהסתמכות של בחריין על ייצוא הנפט כגורם המוביל בכלכלתה (אחראי כיום לפחות מ־20% מהתל"ג) והעובדה שבבחריין, בוודאי באופן יחסי למדינות האזור, מתקיים שוויון בין גברים לנשים גם ברמה התעסוקתית.

כבר כתבתי בשבוע שעבר: בניגוד לשכניהם האמירותיים, שגם כאשר הם מארחים אותך יפה, נסוכה על פניהם מעין הבעה של "אנחנו למדנו באוקספורד ואתה לא"; הרי שהבחריינים מאירים לך פנים באמת, ממקום שמגלה גם סקרנות ולא רק אינטרס.

תייר בדובאי, למשל, יכול להתנהל במשך שבוע במדינה ולפגוש במהלכו רק עובדים זרים - ממי שמגישים לו את האוכל במלון ועד למוכרים בחנות הבגדים בקניון, דרך נהג המונית שהסיע אותו ביניהם. גם בבחריין מבוצעות רוב עבודות השירות על ידי עובדים זרים, אבל המקומיים נוכחים הרבה יותר, ובעיניי היתרון האנושי הזה הוא שעושה את ההבדל.

אני מאזין לווזירים ברוב קשב, ולא יכול שלא להרהר בעצב במגבלות השיטה. לא שלהם, שלנו! כבר כתבתי כאן בעבר שהדמוקרטיה משולה בעיניי לזוגיות: היא מתקיימת בשל העובדה שהאלטרנטיבות גרועות יותר, אף שבכל רגע נתון שבו תבחן אותה, תגלה בעיקר פגמים.

ובתרגום לבחריינית: בדמיוני אני יזם מתחום התיירות, שמתלבט היכן להקים את הריזורט הבא שלי. אם אבחר למשל בישראל, עליי להביא בחשבון לפחות עשר שנים של התדיינות בבתי המשפט: השכנים, הירוקים, המנהלות למיניהן. אהיה בר מזל אם חפירת היסודות למלון תתחיל לפני 2032.

לעומת זאת, בבחריין, יש מצב שאוכל כבר להוציא שאטלים עם תיירים מהריזורט הפועל שלי למרוץ הפורמולה 1 של 2026, למשל. אני גם לא רוצה לשחוק עוד את המושג "משילות" שנטחן כאן כהוגן לאחרונה, אם כי בהקשרים אחרים, אבל לטעמי עברנו כבר מזמן את נקודת האיזון שבין להביא בחשבון את האינטרסים של כל אלה שראוי שקולם יישמע (כאמור: שכנים, ירוקים וכיו"ב) לבין שיתוק יזמי. לא פלא שמיזמים ישראליים קמים בעיקר בעולם הווירטואלי: לך תניח אבן על אבן בעולם האמיתי בלי להפוך לעבריין.

כל זה לא קשור כמובן רק לבחריין ספציפית, אבל בהשראתה התחדדה אצלי ההכרה שאולי הגיע הזמן לעשות רפורמה לדמוקרטיה, רפורמה שתאזן בין זכויות האזרח לחובת הממשל לנהל את העניינים. הן מוכרח להימצא מודל יעיל יותר.

יש לי עוד לספר על בחריין - ואני בטוח שאעשה כן בקרוב, אבל בינתיים אחזור רק לקביעה מהשבוע שעבר: השלום בין ישראל למדינות המפרץ, שכולנו תקווה שעוד לא נכתב בו הפרק האחרון, הוא לא רק פריצת דרך מדינית כבירה, אלא גם ההזדמנות הגדולה ביותר של הכלכלה הישראלית בכל שנות קיומה של המדינה.

בחריין לפיכך היא הזדמנות בתוך הזדמנות, בהעניקה את היכולת לנהל דיאלוג פורה, בשפה משותפת ובגובה העיניים. עוד אשוב לכאן, אם ירצה השם, כלומר - אינשאללה. 