נפתח בספוילר: גם את הסבב הזה ננצח. לפני עשרים שנה בדיוק יצאנו להכריע טרור אלים ורצחני בהרבה, ולמרות החששות והנבואות השחורות הדברנו אותו. צה"ל ציין שלשום 20 שנה ל"חומת מגן". בעוד כמה חודשים נציין 40 שנה ל"שלום הגליל". מסתמנת האפשרות שבקרוב מאוד נזדקק ל"חומת מגן חדשה". נעדכן גרסה, וננצח. כי כשדוחקים אותנו לקיר אנחנו מתעשתים, מוצאים פתרון ומתגברים. הסיבה פשוטה: אין לנו ברירה.
מה שקורה כאן בשבוע האחרון הוא שידור חוזר, משודרג, של אינתיפאדת היחידים שפרצה לפני שבע שנים. אז הם היו חמושים בסכינים. היום, הם באים עם אקדחים ורובים. זה הרבה יותר מסוכן וקטלני, אבל גם את זה ננצח.
עד שננצח, ראוי לשאול מתי בדיוק מתכוונים מקבלי ההחלטות להבין מה קורה. מתי בדיוק יינקטו הצעדים הנכונים, המתאימים, החדים והדרמטיים. מתי תתגלה כאן המנהיגות הנדרשת לימים כאלה. כמה אזרחים ייהרגו עד שכו־לם, מראש הממשלה ועד המפכ"ל, משר הביטחון עד השר לביטחון הפנים, יבינו שעד עכשיו הם טחנו מים. שלא הגיבו כמו שצריך לכתובת שעל הקיר. שנרדמו בשמירה.
פתפותי הסרק על "גיוס פלוגות מילואים של מג"ב" לא מרשימים איש. צריך לצאת למבצע נרחב של גיוס כוח משימה ייעודי להשבת המשילות והבטחון האישי. מבאר שבע וערד עד חדרה וחיפה. ממטולה ועד אילת. אפשר לעשות את זה בתוך שבועות ספורים. זה נכתב בעמודים האלה ביום שישי, זה נכתב בהם גם אתמול. התוכניות? קיימות. האמצעים? קיימים, ובשפע. עכשיו צריך לגלות נכונות ומנהיגות.
אתמול, בפעם השנייה ברציפות, קרה לנו נס. גם הפעם, כמו בחדרה, נפל המחבל על שני שוטרים שהיו במקום הנכון ובזמן הנכון כדי למנוע ממנו לבצע טבח בלב גוש דן. בפעם הבאה הנס עלול לא לקרות. המחבל הבא, עם אם־16 או קלצ'ניקוב, יכול להרוג אזרחים רבים עד שינוטרל.
התשובה האפשרית היחידה כרגע היא נוכחות אינסופית בשטח. מענה מיידי בכל זמן, בכל מקום, בכל מצב, שימזער את הנזק. וכמובן: הוצאת הידיים מהכיסים והכנסתן לתוך הביצה הטובענית שנוצרה כאן בעשורים של הזנחה. ביצה שורצת בעשרות, אם לא מאות, אלפי כלי נשק שהצטברו בידיים הלא נכונות. מחדל עצום, מהדהד, של כל הממשלות בכל הדורות. עכשיו כל זה יורה עלינו.
אין סיבה להיכנס לפאניקה. אין סיבה להיכנס לבהלה. אנחנו חזקים, ואף מחבל לא ישנה את העובדה הזו. אבל כדי לנצח, אנחנו צריכים להתחיל להילחם בדרך שהמצב הזה דורש. להתחיל בהגדלה מסיבית של הסד"כ המשטרתי בכלל, ובשטח בפרט; להמשיך בחקיקה מואצת שתציב עונשי מינימום; להחליט על נקיטת אמצעים לא שגרתיים נגד מחבלים - גם אם הם אזרחים ישראלים; להסתער על הפוליגמיה במגזר הבדואי, שמייצרת כאן תאים של משפחות מעורבות (האם עזתית, או מדרום הר חברון) שהופכות לקרקע גידול לשנאה וטרור; להסתער על המשילות, שמתחילה בכבישי הנגב ונגמרת ברחובות בני־ברק. עכשיו.
גם בתי המשפט צריכים להירתם למאמץ. בשלושת הפיגועים האחרונים השתתפו לפחות שלושה מחבלים שהיו אסורים ושוחררו. העונשים שקיבלו היו קלים עד מגוחכים. המשטרה והשב"כ משקיעים בחודשים האחרונים מאמץ אדיר בניסיון להגדיל את מספר כלי הנשק הבלתי חוקיים המאותרים ונתפסים. זו משימה לא קלה, סיזיפית וכפוית טובה. למה כפוית טובה? כי בתי המשפט חיים בעולם אחר, סוג של בועת שלום רגועה, ויורקים בפרצוף של כולנו עם עונשים שמעידים בעיקר על ניתוק וטרלול.
דוגמה? בבקשה: ממש עכשיו, בפברואר 2022, הקל בית המשפט העליון (הרכב: מינץ, שטיין ושוחט) בעונשו של ערבי ישראלי בשם כרם עאסלה שהודה באחזקת תת מקלע מסוג "קרלו" ונדון במחוזי ל־15 חודשי מאסר. העליון הקל בעונשו והפחית אותו לתשעה חודשי עבודות שירות. זאת, למרות שהעונש המקסימלי בחוק הוא שבע שנות מאסר בפועל. אגב, גם 15 חודשי המאסר בפועל הם צחוק מהעבודה. כשאנחנו בתוך מכת מדינה, כשארסנל אדיר של נשק לא חוקי מתחיל להתנפץ לנו בפרצוף, גם השופטים המכובדים צריכים להבין את האירוע ולהגיב בהתאם. לא יגיבו בהתאם? יואיל המחוקק, כבר עכשיו, להטיל עונשי מינימום כבדים.
סגן ראש השב"כ לשעבר, ישראל חסון, נשאל על ידי אריה אלדד ועל ידי אתמול ברדיו 103 מה היה עושה מול מכת הנשק הלא חוקי. פשוט מאוד, אמר חסון, חוק שיקבע עונש מינימום של חמש שנות מאסר בפועל, ואז מעצר, בעזרת שב"כ, של 1,000 אזרחים שהחזיקו נשק לא חוקי ושיגורם לכלא. בתוך זמן קצר יוחזר רוב הנשק הזה לידי המדינה.
כך פועלת מדינה חפצת חיים. כך פועלת מדינה במלחמה. לא כך פועלת, לפחות עד אתמול בערב, מדינת ישראל. כשהמפכ"ל מאשר, בטובו, גיוס שלוש פלוגות מילואים של מג"ב ויכול להיות, אם יהיה לנו מזל, שיאשר בקרוב עוד שלוש פלוגות מילואים, סימן שמישהו כאן לא מבין איפה הוא נמצא. אם הוא לא יבין במהירות, צריך להחליף אותו. ככה פשוט.
