מבחינה תקשורתית אפשר להגיד שהמלחמה באוקראינה נגמרה. כעת, בשביל שנקבל דיווח מהשטח האוקראיני צריך לקרות משהו מחריד במיוחד. פצצה על גן ילדים או אירוע שכולל מעל מאה הרוגים. כל השאר לא עונה על הדרישות של אירוע חדשותי. לא שאירוע שלא עומד בסף החדשותי הנוכחי איננו טרגי ומחריד וכואב, זה פשוט התכנות והחיווט של בני האדם שמאפשר להם להסתגל במהירות למצבים שונים.
וככל שהזמן יעבור לא רק שהכותרות מאוקראינה יקבלו פחות זמן מסך ויהיו יותר בשולי מהדורות החדשות, אלא שגם אותם כתבים שנשלחו לסקר את המלחמה מקרוב ישובו ארצה, ואילו הפעם - בניגוד לנעשה בתחילת המלחמה - לא יישלח במקומם אף כתב אחר שיהיה אמון על הסיקור משם.
אני חושב שאולי שווה להסתכל על זה כמו בשבעה. היום הראשון של השבעה הוא היום הכי קודר, ופניהם של האבלים מלאים תוגה, ואילו ביום החמישי והשישי אפשר לראות משהו קליל יותר על פניהם של האבלים ומדי פעם מישהו כבר יזרוק איזו בדיחה לאוויר שהוא לא היה מעז להוציא מפיו ביום הראשון והשני.
בתחרות הרשמית על ״השורה הכי יפה במוזיקה הישראלית״, תמיד נמצאות בראש הטבלה השורות הקלאסיות ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״ ו״לב שבור הוא לב שלם״. אולם מבחינתי השורה היפה - והמדויקת ביותר - היא דווקא ״בסוף מתרגלים להכל״ ששר דודו טסה. שלוש המילים האלו מסכמות היטב את מהות האדם ויכולתו להסתגל לכל. כולל מלחמות.
לא קל לומר זאת, אבל ההרוג הראשון בכל שדה קרב הרבה יותר משמעותי מההרוג האלף. ההרוג הראשון מביא עמו זעזוע, האלף - אדישות. ובדרך כלל בחסות אותה אדישות הולכת וגוברת, זוועות גדולות בעולם גדלות וצומחות.
אני מניח שרובנו זוכרים את הרגע שבו האמריקאים עזבו את אפגניסטן והשאירו את המדינה לידי הטליבאן. זה היה יחסית לא מזמן. הדבר הקשה באותו אירוע היה כמובן העתיד הקודר שהאזרחים האפגנים שחיו עד אז חיי חירות (יחסיים כמובן) הולכים לפגוש. הכותרות אז דיווחו ש״לילה אפל שוב יורד על אפגניסטן״ ושהטליבאן עתיד ״להותיר מדינה שסועה, מדממת ומסוכנת״. זה היה אז, באוגוסט 2021, אבל כיום האמת היא שאנחנו לא ממש מתעניינים בנעשה שם. המעטים שכן מתעניינים יודעים שמתחוללת במדינה מגיפת רעב שהביאה למותם של מאות אלפים, ושבשוק בקאבול מוכרים ילדה בעבור כיכר לחם.
אבל מה שהיה אז, באוגוסט 2021 כשהכוחות האמריקאיים עזבו את קאבול, לא מדגדג היום את קצה הליין־אפ של עורכי החדשות. הדבר הטרגי הוא שיכול להיות שיותר אנשים נמצאים שם במצב של סכנת חיים ברגע זה ממש מאשר באוקראינה, אבל אף משלחת הומניטרית ישראלית לא נשלחת לשם, ואיש לא מגייס כספים לתמיכה באזרחים המסכנים. כי פג תוקף ההתעניינות הציבורית באפגניסטן (ובגלל זה הדבר גם לא מעניין את שליחי הציבור). אבל זה בסדר, בקרוב גם האוקראינים לא יעניינו אותנו, ובחסות חוסר ההתעניינות הזה, פוטין יוכל להגדיל את כוח האש אל עבר השטחים האוקראיניים וכך כנראה יוכל גם להשיג את מטרותיו.
ברמה המקומית, מי שידע להשתמש בחולשה האנושית הזו הוא איווט ליברמן. אולי אתם כבר לא זוכרים, אבל בתחילת פברואר, כשהתפרץ גל מחאה של בעלי העסקים העצמאיים, הכריז ליברמן שהוא לא יוצא בתוכנית סיוע מיידית מאחר שהוא רוצה לבחון את הנתונים. ליברמן הבין היטב שמה שמציק לך עכשיו ונראה כסוף העולם, בעוד חודש יהפוך לנסבל ומקובל אפילו. בעוד חודש או שאתה תתמודד כבר עם בעיות אחרות ותשכח את אלו, או שפשוט תסתגל לקושי ולמציאות החדשה.
הזמן הוא אחד הדברים האכזריים ביותר שיש בעולמנו. הוא יכול לגרום לך להתרגל לדברים קשים מאוד והוא אפילו, בדיוק באותו אופן, פועל גם באשר לדברים טובים שאתה פוגש בחייך. כאלו שאתה מעריך ומוקיר כשהם מגיעים, אך בחלוף יום, יומיים, שבוע, שבועיים, אתה כבר מתחיל להתלונן עליהם.
הדבר הכי משמעותי בהקשר הזה הוא בכל הנוגע לרמת חיים כלכלית. אנשים יכולים בקלות להסתגל למצבים קשים של חוסר אמצעים, אבל ברגע שהם עולים ברמת החיים, זה כמעט בלתי אפשרי לחזור אחורה. הדברים שפעם, כשלא היה לך הרבה, גרמו לך להרגיש טוב, היום כבר לא מעניינים.
אני מניח שיש היגיון אבולוציוני ביכולות ההסתגלות המדהימות של האדם. היכולת הזו כנראה נחוצה כדי לשרוד. אולם לעתים היכולת להתרגל ולשרוד כמעט הכל, גורמת לאנשים לחיות חיים קשים במיוחד. בין שזה במציאות באפגניסטן ובין שזה באוקראינה - שם כבר התרגלו לעשרות, אולי אפילו מאות, הרוגים ביום.
ולא נותר אלא לסיים עם דודו טסה, ששר: ״נורא, כמה זה נורא, בסוף מתרגלים להכל, מתרגלים להכל".