ים המוות הכחול בלאט ינוע, שר אריק איינשטיין, ואי אפשר לא לזמזם את השיר בירידות המפותלות שמתחילות אחרי ירושלים וחולפות על פני הפנייה ליריחו. אני מסמנת לעצמי לעצור בדרך חזרה בשוק הכדים בצד הדרך. לא כדי לקנות כד, גמד גינה או גמל מעץ, אלא כדי להציץ אל מעבר לכביש ולראות מה קורה מאחורי המטעים, באחת הערים המסקרנות ביותר שכף רגלו של הישראלי הממוצע לא יכולה עדיין לדרוך בה.
ציור של חומות יריחו המיתולוגיות מתנוסס על קיר אבן בקרבת מקום. נראה לי שמשפחה ישראלית אחת הייתה ממוטטת אותן ברגע, כמו יהושע בן נון. יש שם מלונות הכל כלול עם בריכות ואוכל טוב, ואם היינו חיים במדינה נורמלית, סביר להניח שאף אחד לא היה בורח לנסיעה בת חמש שעות לסיני, או עומד בתור לטיסה לטורקיה, אלא נוסע 50 דקות מזרחה ועושה חופשת בטן־גב, כנאפה ומקלובות. אני בטוחה שאמצא יום אחד דרך לא דרך להגיע לשם.
המשפט "לא למדו לשים שלט קטן - ים?" מ"גבעת חלפון" מקבל משנה תוקף כשמגיעים לחופי ים המלח. אז שלט יש, אפילו אותיות עצומות עם הכיתוב באנגלית DEAD SEA, אבל ים אין. זאת אומרת, הוא מציץ לו פה ושם מבין גושי המלח, לפרקים צבעו הרדיואקטיבי גורם לי לתהות אם זה פלא הטבע או פלא המהפכה התעשייתית.
זו הפעם השנייה שאני מבקרת בים המלח בצד הישראלי. לא יודעת למה לא יצא לי, אבל מלבד גיחה לפני 20 שנה עם המשפחה לעין בוקק, המקום מעולם לא נראה לי אטרקטיבי. לפני כמה שנים ביקרתי בצד הירדני, שנראה כמעט כמו הכנרת. המים היו צלולים, החופים מטופחים, ושאריות פסולת לא נראו בשטח. אפילו גלים שצפו מדי פעם את החוף. כל כך קרוב ועם זאת, מרחק של שמיים וארץ בין שתי המדינות.
הרבה דיברו על משאב הטבע שלנו, פלא העולם שהולך ונעלם בגלל בצע כסף, בגלל תעשיות שאינן יודעות שובע, שבולעות כמעט כל פיסת טבע ומשאירות אחריהן הרס. חוף מינרל, זיכרונו לברכה, שהיה ידוע כאחד החופים הנפלאים של העשורים הקודמים, סגור כולו בגלל בולענים שלאיש לא אכפת מהם. ובנסיעה באזור ים המלח הצפוני אי אפשר להתעלם מהתחושה שהמקום הוא פיסת מוות של אדמה עצובה. אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על היחס המזלזל של הישראלים למקום שאנשים היו נוהרים אליו מכל קצוות העולם.
כמעט כל מי שסיפרתי לו על הנסיעה לאזור צחק. לכולם כנראה יש יותר מדי זיכרונות ילדות של תיירים סקנדינביים מרוחים בבוץ, קשישים צפים על המים עם עיתון, והמוני בית ישראל שחייבים לתקוע אוכל בכל חור ורצוי על מנגל, במקום שחם בו גם ככה. למזלי, אין לי היסטוריה של צריבות מים בעיניים כדי להיות כל כך נגטיבית כלפי המקום, ואני בורחת כמו מאש מעל האש בטבע. כך, כשחברה טובה שחיה בניו יורק סיפרה לי שאנחנו יורדות לחגוג בספא, לא היססתי לרגע.
אין ספק שהמקום מת, לא רק כי זו לא ממש העונה ונמדדה באזור טמפרטורה של 16 מעלות, הכי קר במאה השנים האחרונות, אלא משום שהמלונות שנחשבים מפנקים ביותר, נראים מוזנחים ביחס למה שאנחנו רגילים ממקומות אחרים. מחיר הקורונה, אפס תיירות ועוד אלף ואחת סיבות. אבל היינו סלחניות, וכולם היו נחמדים.
גיליתי שנפתח קניון חדש ומפואר לצד מרכז הקניות הישן שמוכר אריזות בוץ. כל המותגים שם, כמובן. ישראלים אוהבים קניונים, גם כשהם באמצע משאב טבע. אני מניחה שאם היו מורידים בים המלח את המע"מ, ייתכן שהאזור היה מצליח להתרומם קצת.
אחת הפנינים השוות של האזור היא מסלול הליכה בן כמעט עשרה קילומטרים, שמתחיל מעין בוקק צפונה, צמוד לכביש 90, ממש בלב השממה. זו חוויה כמעט מיסטית לצעוד שם מוקדם בבוקר, עם הזריחה.
בדרך חזרה עצרנו לראות את הבולענים, את ההזנחה וחוסר האכפתיות של המדינה או אלוהים יודע של מי. אין איש שמטפל, מטפח, מסדר ומנסה להחזיר את התיירות הטובה לאזור. אבל ככה זה מחוץ לגוש דן. תראו את טבריה, את נהריה ואפילו את אילת, מעוזי החופשה של הישראלים בתקופת תור הזהב בשנות ה־80 וה־90. ערי נופש יפהפיות שאם היו שומרים על האטרקטיביות שלהן גם בתקופה שבה כולנו התחלנו להתעופף למדינות השכנות הזולות יותר, הכל היה נראה אחרת. אבל אנחנו לא.
אנחנו ישראלים. הספורט הלאומי שלנו הוא קיטורים ושנאה, בעיקר שנאה עצמית, בזה יש לנו בקלות מדליית זהב אולימפית. לפעמים אני תוהה מה היה קורה פה אם היינו אוהבים את עצמנו כמו שפעם יהודים בעולם ערגו למקום הזה. האמת? אני כבר לא מאמינה שזה אי־פעם יקרה.