כדרכן של ועידות פסגה, גם בזו שהתקיימה השבוע בשדה בוקר, לא דמו נאומי הנעילה של המשתתפים לשיחות בתוך החדר. צדקו ראשי משרד החוץ. הפסגה הזו הייתה הצלחה מבחינתם, במיוחד הודות למהירות שבה אורגנה, לחיבוק החדש שהעניקו לנו הבכירים הערבים ולעובדה שהיא הסתיימה ללא תקלות. הדיפלומטיה הישראלית נחשפת בתקופה זו למציאות שלא הכירה. חיובית, לשם שינוי. מי היה מאמין רק לפני שנתיים, כי שרי החוץ של מרוקו, בחריין ואיחוד האמירויות יגיעו לישראל, ויופיעו בפנים גלויות מול המצלמות.
אבל הפסגה האמיתית התנהלה בחדר הסגור. מזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, הוזמן כדי לשמוע מן המשתתפים את דעתם הנוקבת על התיק האיראני. נציגי המעצמות, בהנהגת ארצות הברית, הולכים ומתקרבים בווינה להסכם עם איראן בנוגע לגרעין. בתוך שבועות מעטים, אולי פחות, יוכרז על הסכמות, ומציאות חדשה תצא לדרך. תמורת הסכמתה לבלום את ייצורו של נשק אטומי ולהכפיף את עצמה למידה כלשהי של פיקוח, תקבל איראן חותמת כשרות מן הקהילה הבינלאומית. חותמת הכשרות הזו תשיב אותה, לפחות באופן חלקי, למשפחת העמים. היא כמובן לא תוותר על פרויקט הגרעין שלה. לכל היותר תקפיא אותו בשלב המתקדם שאליו הגיעה.
למרות החיוכים והכותרות השמנות, ביום שני בשדה בוקר התכנסו שריהן של שש בירות מנוצחות. כל אחת מהן, אולי למעט מצרים שמראש לא התיימרה, הפסידה לאיראן במערכה בת כשלושה עשורים על השגת הפצצה. הכינוס בנגב לא נועד לגרוף חיוכים ולא כותרות. מטרתו העיקרית והבלתי מוכרזת הייתה לצמצם נזקים. אם כבר מעניקים לאיראנים גושפנקה, לפחות נגבה ממנה מחיר.
בזה אחר זה ניסחו החמישה – שרי החוץ של מצרים, איחוד האמירויות, מרוקו, בחריין וישראל - כיצד לשיטתם צריכים להיראות סעיפים מסוימים בהסכם הגרעין. במיוחד התמקדו בפני בלינקן בשתי סוגיות חמות.
לזרוק את הפצצה
כיצד משליכים פצצת גרעין לעבר האויב? איראן מנסה בכל כוחה לרכוש טילים שיאפשרו לה לעשות זאת, או ידע שיאפשר לה לפתח אותם בעצמה. היא עדיין לא הגיעה לשם. כלומר, לאיראנים יש יכולת לייצר פצצה, אבל לא אמצעי שיוכל לשגר אותה במדויק למטרה רחוקה דיה. בחדר השיחות אמרו השרים לאורח האמריקאי כי על המעצמות בשיחות וינה לסחוט התחייבות כתובה מן האיראנים לא להחזיק טילים ארוכי טווח בעלי יכולת נשיאה של פצצת אטום.
הנושא הבוער השני נוגע להשפעה האיראנית באזור, מה שמכונה בישראל "טרור". האיראנים בוחשים כמעט בכל מוקד סכסוך במזרח התיכון. לא משום שהם נהנים מכך, אלא מתוך יצר הישרדות. לשיטתם, אם לא היו מתערבים בעיראק, בגדד הייתה הופכת לקולוניה אמריקאית. אלמלא היו נלחמים לצד אסד בסוריה, הם היו מאבדים אותו. אם יפקירו את הכוחות הנאמנים להם בתימן, הם יעניקו לסעודים ניצחון מעודד ויאבדו זירה חשובה בעלת מיקום מרכזי. תימן היא יצרנית נפט פוטנציאלית, שכבר נפלה לידיהם בעשור האחרון. בחמאס ובג'יהאד האסלאמי הם תומכים במסגרת המערכה נגד ישראל. סימנים לנוכחות שלהם אפשר למצוא גם בלוב, במטרה לתפוס מאחז בים התיכון. בכך שקירבו אליהם גם את המשטר באלג'יר, הם מאיימים על מרוקו הפרו־אמריקאית.
בצר להם, וכדי להשיג את המטרות האסטרטגיות בשיחות, מהרהרים האמריקאים בהוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. העלאת הסוגיה הזו על השולחן מלמדת על עמדתה החזקה של איראן מול המעצמות. אלמלא היו על הסוס, הם לא היו מעיזים להעלות את הדרישה. שרי החוץ שהתכנסו בשדה בוקר הוסיפו וסיפרו לבלינקן מדוע בעיניהם זו טעות גדולה. הם הזכירו לו כי קצינים אלה בנו את חיזבאללה, הכשירו את החות'ים בתימן, קרעו את עיראק לגזרים, וביצעו פיגועים רצחניים לאורך השנים.
אבל וושינגטון רואה את טהרן אחרת מידידותיה באזור. בקרב חוגים נרחבים בארצות הברית, איראן תמיד נתפסה כמדינה סוררת שאפשר בניהול נכון להשיב למוטב. נוסף על כך, זוכרים האמריקאים למשמרות המהפכה חסד נעורים במאבק המשותף לדיכוי דאע"ש במהלך המלחמה בסוריה. המערכה המוצלחת ההיא נוהלה בימי ממשל אובמה. יורשו דונלד טראמפ הורה על חיסול המוח מאחורי שיתוף הפעולה ההוא, קאסם סולימאני. אבל טראמפ היה תופעה של איש אחד. לו, כידוע, היו חוקים משלו.
האיום הסעודי
מכיוון שבכך עסקה השיחה הסגורה, עוד מוקדם להכריז אם פסגת הנגב הייתה מוצלחת בחלקיה החשובים. בלינקן ישוב הביתה בתום מסעו באזור ויעדכן את הנשיא בדברים ששמע בשדה בוקר. אם יאמץ ביידן חלק מן הרעיונות שקיבל מזכיר המדינה שלו, יעלו נציגיו את הדרישות בשיחות עם איראן.
כמה שעות אחרי תום הפסגה, ביום שני בצהריים, התקשר בלינקן לעמיתו הסעודי, פייסל בן פרחאן. לא במקרה סירבו הסעודים לשלוח נציג לשדה בוקר. בניגוד לאחרים, הם אינם מצויים ביחסים רשמיים עם ישראל, אבל זאת אינה הסיבה העיקרית. ריאד, כמו ריאד, אימצה מדיניות חמוצה כלפי וושינגטון בימים האלה. סעודיה היא אחת משלוש יצרניות הנפט הגדולות בעולם, יחד עם רוסיה וארה"ב. התרחקותה נועדה לשגר להם מסר כי אינם בכיס של ביידן, ולרמוז שאם הוא יוותר לאיראנים יתר על המידה בהסכם הגרעין – הם יפעילו נגדו את נשק הנפט. זהו משחק גדול, כמעט סוגיה קיומית עבור ריאד – לידתה של שכנה עוינת בעלת יכולת גרעינית, וריאד אינה מתכוונת להיות נחמדה.
ג'ו ביידן של היום נדחק אל הקיר כפי שנשיאי ארצות הברית לא היו שנים רבות. הלחץ עליו כבד ביותר. מצד אחד האיראנים, ומצד שני הסעודים. האיראנים מסרבים ללכת על הסכם בכל מחיר, והסעודים אומרים לו כך: אם ההסכם שתביא בווינה לא יהיה לרוחנו, נטלטל את ענף האנרגיה העולמי. כל מה שעליהם לעשות הוא להפחית מכושר הייצור היומי, ובכך לגרום להאמרת מחירים.
בימים רגילים עוד עשוי העולם הנאור לספוג טלטלת מחירים. לא היום, כאשר אותו ביידן כופה על היצרנית השנייה בתבל, רוסיה, סנקציות חמורות. זה הקשר בין הסכם הגרעין האיראני למלחמה באוקראינה. שלוש יצרניות הנפט הגדולות בעולם מתגוששות בימים אלה בשתי זירות מרכזיות, וקובעות את מחירי החשמל, הגז והדלק לחצי עולם בערך.
בסיפור הזה לימדה איראן את כולנו כי האלימות משתלמת. גם בשאר אסד יכול לחזק את המסקנה הזו. ואנחנו? בתוך חודש אחד בלבד שדרגה ישראל את מעמדה הדיפלומטי. ראש הממשלה בנט נקרא לתווך במלחמה בלב אירופה, ואל הנגב הפורח הגיעו שרי חוץ ממדינות חשובות לדון בסוגיה הרת גורל. צריך להודות לטראמפ על כך שדחף להסכמי אברהם. אפשר להודות גם לבנימין נתניהו, שבימיו נחתמו ההסכמים הללו. אבל את הפרחים יש לשלוח לעלי חמנאי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל