כמה מערביי ישראל תומכים בטרור? התשובה היא ״מעט״. התשובה היא ״תלוי למה אתם מתכוונים כאשר אתם אומרים ׳בזה׳״. התשובה היא ״בדאע"ש? השתגעתם?״. התשובה היא ״לא קל לדעת, תומכי טרור בדרך כלל לא מכריזים על תמיכתם בקול רם״. התשובה היא ״קחו בחשבון שלבני אדם יש נטייה להערכת יתר של איום״. ויש עוד כמה תשובות. חשוב ללמוד אותן בזהירות, כי אלה ימים נפיצים ביחסים שבין יהודים לבין ערבים בישראל. חשוב ללמוד אותן בזהירות, כי הערכת חסר של האיום לא תניע את המערכות לפעולה הנחרצת הנדרשת, ולעומת זאת הערכת יתר של האיום תוביל לפעולות שרק ירחיבו מעגלים של תסכול ושל איבה.

כמה נתונים בסיסיים: רוב הערבים בישראל סבורים שבעיית האלימות במגזר נובעת בראש ובראשונה מהזנחה ממסדית. ממשלת ישראל אשמה. ממשלת ישראל לדורותיה. היא – והמשטרה, שלא פועלת בנחישות מספקת להשלטת סדר, לאיסוף נשק, להרתעת פושעים. כאמור, זו עמדת הערבים. עמדת היהודים שונה. המכון למדיניות העם היהודי, שאוסף נתונים על השאלות האלה (בסיוע אתר המדד), מגלה פער עמוק בהערכת הסיבות לבעיה ועומק הבעיה. זה פער שכמובן יקשה על הממשלה לפתור את הבעיה. אם הציבור הערבי חושב שצריך עוד תקציבים לעיריות כדי שתהיה פחות אלימות – ולעומת זאת הציבור היהודי, קרי, רוב הציבור, חושב שצריך שינוי עומק בתרבות הערבית כדי לפתור את הבעיה – אז אנחנו בבעיה. הערבים יגידו: קודם תנו משאבים. היהודים יגידו: קודם שנו גישה. פתרון לא ייצא מזה.


ועוד נתונים: ברור שרוב גדול, כמעט רוב מוחלט, בציבור הערבי בישראל איננו מעוניין בהרמת ראש של ארגון קיצוני כמו דאע״ש. זה ארגון שאפילו חיזבאללה וחמאס חושבים שהוא קיצוני מדי. ארגון שמדינות ערביות נלחמות בו באגרסיביות. אתמול, במשדר המיוחד של כאן 11 לרגל ועידת הנגב, למדתי משני עמיתיי, משה שטיינמץ וגל ברגר, שיותר חשודים כפעילי דאע״ש נתפסים מקרב ערביי ישראל מאשר מקרב ערביי הגדה ועזה. מדוע? ברגר נתן הסבר ססגוני לאופן שבו הרשות הפלסטינית מטפלת בחשודים בהשתייכות לדאע״ש, וזו דרך ש – איך נאמר – לא בהכרח מתאימה למדינת חוק וסדר כמו שישראל רוצה להיות (ולא תמיד מצליחה). ובמילים פשוטות: הסיכון בהשתייכות לדאע״ש אם אתה ישראלי קטן יותר מהסיכון בהשתייכות, או אפילו חשד קל להשתייכות עם דאע״ש, אם אתה מתגורר בישות ערבית כלשהי בטריטוריות השכנות.


אז דאע״ש לא. אין מקרב ערביי ישראל רבים שתומכים בארגון הזה. כמה מהם תומכים בארגונים או בפעולות אחרות שמדינת חוק לא יכולה לסבול? התשובה היא שקשה מאוד לדעת, כי זה לא מסוג הדברים שבני אדם נוטים לומר לחוקרים וסוקרים. דמיינו את השאלה: ״שלום גבירתי, אנחנו סוקרים מטעם אתר המדד ורצינו לשאול אם את תומכת בפעולות טרור, כן, לא או אין לי עמדה״. ברור שלא נקבל תשובה, ואם נקבל, היא תהיה תמיד "לא".

כך שכולנו מתבססים על הערכות והנחות. שואלים אישי ציבור ערבים, שואלים אנשים ברחוב, מתרשמים ממראה עיניים. כל זה בעייתי – כל זה סובייקטיבי. התוצאה היא, שרבים מאיתנו, אגב, ערבים ויהודים, לוקים בהערכת יתר של ״קיצוניות״ הצד השני. הרבה מאוד יהודים סבורים שהרבה מאוד מהערבים הם קיצונים (כמחצית סבורים כך, על פי נתוני המכון למדיניות העם היהודי מ־2018, ונתוני 2022 יפורסמו בקרוב). במקביל, גם הרבה מאוד ערבים סבורים שהרבה מאוד יהודים קיצונים (גם זה לא רחוק ממחצית).

כמובן, כשמישהו אומר משהו כמו ״רוב הערבים קיצונים״, או ״רוב היהודים קיצונים״, הוא לא בהכרח מתכוון לתמיכה בטרור, ובוודאי שלא להשתתפות פעילה בטרור. ובכל זאת, השאלה נותנת אינדיקציה למצב התודעתי של יהודים ושל ערבים, המביטים אלה באלה בחשדנות. אם נדמה לכם שרוב המגזר האחר הם קיצונים, יקל עליכם להניח שרבים מהם גם מזדהים, או תומכים בטרור, ויקל עליכם לקפוץ מזה למסקנות על הסיכוי לחיים משותפים של יהודים וערבים במדינת ישראל.

רוב הישראלים, יהודים וערבים, מבינים שחיים משותפים הם לא עניין של בחירה, הם עניין של כורח. כולנו חיים כאן, כולנו כנראה נמשיך לחיות כאן, לכולנו יהיה טוב יותר אם נמשיך לחיות כאן בהרמוניה, ולא מתוך מאבק מתמיד. כמעט שני שלישים מהיהודים אומרים ש״לכל הישראלים, יהודים וערבים, יש עתיד משותף״. זו הכרה במציאות, לא הרבה יותר מזה. אבל כמחצית מהיהודים גם אומרים שהם חשים ״קרבה מיוחדת״ לכל הישראלים, יהודים וערבים. וזו כבר אמירה שיש בה גם ממד רגשי, של הבנת הצורך בחיזוק הסולידריות של יהודים וערבים שגורלם ועתידם משותף.


האם זו אמירה המקובלת על דעת כולם? לא – ממש לא. היא מקובלת הרבה יותר במרכז־שמאל החילוני והרבה פחות במרכז־ימין המסורתי־דתי. ומותר להניח שהשותפות של רע״ם עם הקואליציה הנוכחית רק מחדדת את הפער הזה. כלומר, תהליך ההשתלבות הפוליטי של ערביי ישראל, שהוא מהאירועים המרתקים של השנה האחרונה, מקל על חלק מהיהודים והערבים לקבל את דין השותפות, ומקשה על חלק אחר מהיהודים והערבים לקבל את דין השותפות. המציאות צועדת בשני נתיבים הפוכים.


תקלה משנות ה־90


התקלה לא קרתה השבוע. היא קרתה לפני שנים רבות. ובמדויק: 1997. לא במקרה, שנות ה־90 הן קו פרשת המים של מחלוקות משפטיות רבות. אלה השנים שבהן התחוללה מהפכה משפטית, מתוכננת, מיותרת, שנזקיה ניכרים עד היום. לא במקרה, שנות ה־90 הן גם הזמן שבו, בפעם הראשונה, פנה עותר לבג״ץ בתביעה לשנות החלטה על הענקת פרס ישראל לזוכה – העיתונאי שמואל שניצר. העותר הבין שהשופטים מוכנים להתערב הרבה יותר מבעבר. אז למה שלא יתערבו גם בפרס ישראל? מאותו רגע, לא היה שקט. אחרי שניצר באו עתירות נגד עוז, אלוני, תומרקין, שטרנהל ואריאל. ואז באה העתירה בעניינו של הפרופ׳ עודד גולדרייך. המומחה העולמי לסיבוכיות – סיפק לישראל מנה של סיבוכיות.
השבוע פסק בית המשפט שגולדרייך יקבל את הפרס. צריך לברך אותו על זכייתו. ואז לשאול כמה שאלות. מה נאמר בפסיקה בעניין שניצר? דבר פשוט, שיכול להבין כל קורא בעל שכל פשוט: סמכותו של שר החינוך, או במקרה שלנו השרה, ״לאשר המלצה להענקת הפרס אשר ניתנה פה אחד על ידי ועדת השופטים. נתונה לו גם הסמכות שלא לקבל את ההמלצה, או להחזירה לדיון חוזר בוועדת השופטים בהתבסס על נימוקים אותם עליו לציין״. כלומר – הוועדה ממליצה, השרה מאשרת, או מחזירה לדיון נוסף. אה, וצריך גם לנמק. נחזור שוב: בג״ץ קובע שאפשר לאשר, בלי נימוק, או לפסול או להחזיר לוועדה, עם נימוק. במקרה של גולדרייך, השרה פסלה – וגם נימקה.


לכאורה, בזה תם העניין. אם היה לשופטים שכל פשוט, לא הייתה בעיה. לפחות לא בעיה משפטית. שרי החינוך הם שהיו מחליטים אם לקבל או לא לקבל את המלצת ועדת הפרס. האם מוטב היה שהם יחליטו? מן הסתם, לא כל כך. אולי זה אפילו גרוע. השופטת יעל וילנר, שכתבה את פסק הדין המחייב את שרת החינוך, יפעת שאשא ביטון, להעניק את הפרס לגולדרייך, משכנעת בנימוקיה: אכן, מוטב היה לתת לגולדרייך את הפרס. אכן, מוטב היה שהשרה לא תיתלה בתירוץ בדרג בינוני כדי למנוע את פרס ישראל מחוקר ראוי. המקרה של גולדרייך – כך וילנר כותבת, וצודקת – אינו חריג ממקרים אחרים במידה שמצדיקה שינוי דרמטי של נוהלי הענקת הפרס. היא לא משכנעת רק בעניין אחד: שיש לבג״ץ זכות להתערב בשיקול הדעת של שאשא ביטון, ולמעשה, לקחת ממנה את ״הסמכות שלא לקבל את ההמלצה״, שאותו בית משפט עצמו קבע שדווקא יש לה, בפסק הדין של 1997.


ובמילים אחרות, התקלה בפרס ישראל היא תקלה כפולה: מצד אחד, בית המשפט לוקח סמכויות שאינן שלו וממנה את עצמו לפוסק־על גם בשאלה מי יקבל את פרס ישראל. מצד שני, שרי החינוך (שאשא ביטון, ולפניה יואב גלנט) מקלקלים מסורת ארוכת שנים של אי־התערבות והופכים את הפרס לפוליטי. מרגע שוועדה יודעת שרק מה שהשר יאהב - השר יאשר, החלטתה תעוצב על ידי רצונותיו של השר. ולא בטוח שרצוי למדינת ישראל שיואב גלנט או יפעת שאשא ביטון יהיו הקובעים בשאלה מי ראויים לפרס ישראל.


לתקלה הכפולה יש פתרון כפול, אבל אף אחד מחלקיו אינו קל לביצוע: צריך לצמצם בהדרגה את כוחו של בית המשפט להתערב בדברים שאין צורך שיתערב בהם, וצריך לשנות במקביל את מנגנון הענקת פרסי ישראל. ד״ר אור ברק, שחקרה את מוסד הפרס, דוחפת להעביר את הפרס ממשרד החינוך לבית הנשיא. היא צודקת, והיא לא הראשונה שמציעה את המהלך הזה. ההצעה כבר הייתה על השולחן, נדונה, ולא עברה. כי פוליטיקאים, כמו שופטים, אוהבים סמכויות.


בנוסף להעברת הפרס לידי הנשיא, צריך לאשרר לו מחדש תקנון בהיר וחד־משמעי. רצוי בחקיקה. התקנון יקבע מי ממנה את ועדת הפרס, ומה משקל המלצת הוועדה לעומת משקל החלטותיו של השר או הנשיא, או מי שייקבע. ואפשר להוסיף בו עוד סעיף: לבית המשפט אין סמכות להתערב, אלא אם הייתה תקלה מנהלית ביישום התקנון.


הזכות לאכול חמץ


נדמה שעוד רגע קט, ובית המשפט שוב יכניס את ידיו לקלחת שמוטב היה לו להימנע ממנה. בשלב זה מדובר ברמזים, בכיוונים, לא בפסק דין. אבל בית המשפט רמז שייתכן שיתבע מצה״ל לאפשר לחייליו להכניס חמץ לבסיסים. נימוקים? מן הסתם עוד יבואו. בפסק הדין שאילץ בתי חולים לאפשר הכנסת חמץ, בית המשפט הזכיר כי ״האוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם היא ערך יסוד בשיטת משפטנו והיא מעוגנת בהגנה החוקתית על כבוד האדם״.

יכול להיות שזה יהיה הנימוק גם הפעם, בהבדל אחד: הצבא איננו מקום שבו ״האוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם״ מקבלת משקל שווה למשקלה בקרב אזרחים. להפך: הצבא הוא מקום שבו אין אוטונומיה פרטית. יש הנחיות, יש פקודות, יש מגבלות, לא מעט מהן שרירותיות. הצבא קובע לחייליו מתי יאכלו, מה יאכלו, היכן יאכלו. הוא מאלץ רבים מהם לרדת לשכיבות סמיכה כדי להיכנס לחדר האוכל. הוא קובע מה ילבשו, מתי ילכו לישון. הוא קובע מתי יוכלו לצאת לביתם, ומתי עליהם לשוב. הוא קובע באיזה צבע יהיו גזעי העצים בבסיס, כיצד יימתחו חבלי האוהלים, ואיזו תסרוקת מותר לחיילים לעצב.

הוא אוסר על הכנסת חמץ לבסיסים בפסח. איסור פעוט, כמעט זניח, לעומת שאר המגבלות שהוא מטיל על חייליו. האם מדובר באיסור שיש בו היגיון? לא יותר ולא פחות מעשרות איסורים אחרים. האם גם בהם בג״ץ מעוניין להתערב? האם הוא מעוניין לפתור את בעיותיו של צה״ל עם סרבני גילוח הזקן, האם הוא רוצה להחליט אילו חיילים יקבלו רובה מקוצר ואיזה ארוך, האם הוא רוצה לקבוע שלחייל מותר להצמיד נוצת טווס לכומתה, אם מתחשק לו, או שלחיילת יותר להסתובב בשיער ארוך פזור, כי כך מתאים לה?


גם זה דבר פשוט, שיכול להבין כל קורא עם שכל פשוט: הצבא קובע כללים, החיילים מבצעים. חלק מהכללים מטומטמים. בעיני החיילים, רוב הכללים מטומטמים. בג״ץ לא מתערב. הוא לא מתערב גם אם הכללים מטומטמים. הוא לא מתערב אלא אם מדובר ב״נסיבות נדירות״, בפעולה ״חריגה וקיצונית״. אם זה מה שדרש השבוע משרת החינוך, כאשר ביטל את התערבותה בהחלטת ועדת פרס ישראל, מדוע שלא יפעל על פי אותן אמות מידה גם ביחס להתערבות שלו בהחלטות צה״ל?

תאמרו: שבוע שדאות נחוץ לצורכי המקצוע הצבאי – הפסקת חמץ היא כפייה דתית. נשיב: מידה של כפייה דתית נחוצה כדי לשמור על יכולתו של צה״ל לגייס אוכלוסיות חשובות – הכנסת חמץ תפגע ביכולתו של צה״ל לגייס את החיילים האלה. עוד יותר מזה, היא תפגע ביכולתו של צה״ל לממש את מה שרצה דוד בן־ גוריון לעשות עם כלל הנוער: ״לצרפו ולמזגו ליחידה היסטורית, יחידת רצון ושאיפה לשון וכוח ויצר ומאוויי יצירה, כלומר – להופכו לעם״.


הוועידה לדגלים ברוח


ועידת הנגב הייתה ״אירוע היסטורי״. איך יודעים? כי כך אמרו הנוכחים, וגם לא מעט מהפרשנים. מה פירוש ״היסטורי״? שאלה טובה. נסו לדמיין מה יהיה מקומה של הוועידה הזאת בספר שייכתב על ההיסטוריה של ישראל בעוד, נאמר, 50 שנה. זה ייתן לכם מושג על השאלה כמה באמת הייתה אירוע ״היסטורי״. האם תתפוס פסקה בספר? משפט? עמוד שלם? האם תסתפק בהערת שוליים? האם ההיסטוריון קצר הרוח יחליט שאינה מוסיפה דבר לעיקר העלילה?


בספרו של אבי גיל, ״נוסחת פרס״, ישנו קטע שעוסק בוועידת שארם א־שייח' במרץ 1996. גיל ליווה את שמעון פרס שנים רבות, וגם בתקופה הקשה ההיא, של אחרי רצח רבין, לקראת בחירות, ובעיצומו של תהליך שלום מקרטע שנגדע בגל טרור. הנה מה שכתב על הוועידה:
״גל הפיגועים הקשים בראשיתה של אותה שנה נגס ביתרון שהיה לפרס על פני יריבו, בנימין נתניהו. חיפשנו דרכים להרים את קרנו של פרס לקראת הבחירות הקרבות, ולאחת ההתייעצויות יוסי ביילין ואנוכי באנו עם רעיון זהה: כינוס ועידה בינלאומית נגד טרור. ניצור אירוע תקשורתי ענק שבו מנהיגי העולם יתייצבו כאיש אחד נגד הטרור, יורו על תוכניות משותפות כיצד להילחם בו והעיקר - יראו לישראלים שאינם לבד במערכה, שהעולם איתם ועם שמעון פרס.


"פרס קיבל את הרעיון. הוא דיבר עם יורש העצר הירדני הנסיך חסן וזכה לתמיכתו. אחר כך התקשר לנשיא קלינטון, ויתר בגדלות לב על הקרדיט, ואמר לנשיא שהנסיך חסן הציע לקיים ועידה אזורית נגד הטרור. 'אני חושב שזה רעיון מעולה. האם תוכל לבוא, אפילו לכמה שעות, ולשבת בראש הוועידה? המסר יהיה: הפסיקו את הטרור והמשיכו בשלום'. פרס הציע לנשיא לקיים את האירוע על אונייה אמריקאית, 'זה יהיה כינוס דרמטי. כדאי להקהיל כמה ערבים שרק ניתן. אפילו הנסיך הסעודי בנדר יוכל לבוא אם מדובר בספינה אמריקאית'. רעיון הספינה ירד ואת מקומה תפסה שארם א־שייח'. סיכמנו עם אנשיו של הנשיא קלינטון, שבתום האירוע הוא יצרף למטוסו את ראש הממשלה ויחדיו יגיעו ארצה. גם ביקור קלינטון היה מבחינתנו חלק מן המאמץ להציל את הקמפיין של פרס ולהרים את המורל בישראל״.


ועוד כותב גיל: ״למדתי כי רעיון טוב בתזמון הנכון יכול להוליד אירועי תקשורת מרשימים. התקשורת צמאה לדרמה, וברגע שנוצרת תנופה לקראת האירוע, קשה למנהיגי העולם שלא להיסחף בה״.

גיל צדק כשהגה, וצדק כשכתב – מעניין אם השבוע חשב שגם הפעם נסחפנו.

השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, מהמכון למדיניות העם היהודי, מהספר ״נוסחת פרס״, מפסקי הדין של בג״ץ (שמצאנו באתר בית המשפט העליון).
[email protected]