השבוע נכנסתי למכונית, התנעתי, לחצתי על הגז, הדלקתי את הרדיו ועולמי השתנה. מבעד לרמקולים של הרכב נשמע היטב קולו של מאזין שעלה לשידור בתוכנית ״יהיה בסדר״ בגלי צה"ל (בהגשת אביב לביא ולינוי בר־גפן) וסיפר על מקרה שקרה לו. הוא רכש פוליסת ביטוח לרכב באחת מחברות הביטוח, וזמן קצר לאחר מכן הוא הבין ששילם מחיר גבוה יותר ממה שיכול היה לקבל בחברות אחרות.

אז אותו אחד התקשר בחזרה למוקד הביטוח וביקש שיעבירו אותו לדרורית - אותה מוקדנית שדרכה רכש את הביטוח. שאלו אותו למה הוא צריך אותה, והוא הסביר שדרכה רכש את הביטוח, וכעת הוא רוצה לבטל את הפוליסה דרכה. ״הדבר לא אפשרי״, אמרו לו, ״דרורית רק מצרפת, היא לא מבטלת. אם אתה רוצה לבטל, אתה צריך לדבר עם דנה, שהיא המבטלת, והיא נמצאת כרגע בחופשה". “מה זאת אומרת?", הוא שאל. “למה

דרורית לא יכולה לעשות את זה?". ושוב התשובה: “דרורית רק מצרפת, לא מבטלת. דנה מבטלת, דרורית מצרפת". איך ששמעתי את זה הבנתי שבעצם כל בני האדם מתחלקים לשניים - המצרפים והמבטלים. לצרף או לבטל זה הרבה יותר מסתם הליך פרוצדורלי, זהו מצב צבירה תודעתי שאדם חי בו. החלוקה ברורה: או שאתה מצרף (אופטימי, בעל תקווה ושמחת חיים) או שאתה מבטל (פסימי וקודר).

“אז מה אתה?", התעניינתי עם חבר. החבר השיב שהוא מצרף. וזה נכון, באמת מדובר באדם שיצרף אותך ולא יבטל אותך. “ההפך ממני", אמרתי לו. “מה זאת אומרת?", הוא אמר לי, “אתה לא מבטל, אתה מצרף".

השתאיתי. “אתה בטוח?", שאלתי. “כן", הוא אמר והתחיל למנות את הדברים שהופכים אותי למי שמתאים לקטגוריה של המצרפים.
חשבתי על זה מעט והבנתי שכמה שאני שונא את זה, זה נכון, אני מצרף. נכון שהייתי שמח לחשוב על עצמי כעל אדם פסימי וקודר, כך לפחות הייתי בטוח שאני. מין אומן מתוסכל ומריר שער בלילות ומסנן מפיו נבואות זעם (או לפחות זעם, בלי הנבואה). אולם האמת היא שאני אדם די חיובי בסך הכל. אל תספרו לאף אחד, אבל זו האמת. אין כמעט דבר שאני לא מאמין שאי אפשר לצלוח אותו, ואני בטוח שהחלק הטוב באמת של החיים עוד לפניי.

האמת, כשאני חושב על זה עכשיו, מגיל שנתיים אני מצרף. לא הייתה לי ברירה אחרת. זו הייתה הדרך היחידה שלי לשרוד. בגיל שנתיים עברתי למשפחה מאמצת, וחיי הפכו לכאלה שבהם נדרש הסבר מפורט כששאלו אותי ״למה אתה לא דומה בכלל להורים שלך?״. כשדבר כזה נופל עליך, אתה צריך לבחור אם אתה הולך להאמין שיהיה טוב או לא. אם אתה בוחר שלא, אז אתה נמצא בבעיה גדולה.

גם אחר כך, כשגדלתי, מצאתי את עצמי במקומות שאנשים בדרך כלל לא מוצאים את עצמם. מצאתי את עצמי, פעמיים, במיון עם מנת יתר, ביליתי זמן ממושך בשלושה מכוני גמילה שונים ופגשתי שם את התחתית של המין האנושי והבנתי שגם אני הגעתי לשם, לתחתית, התגרשתי וויתרתי על חלום התא המשפחתי ועכשיו אני צריך לענות על שאלות כמו ״אבא, אם אתה ואמא לא גרים ביחד ולכל אחד יש בית אחר, זה עדיין אומר שאנחנו משפחה?״.

הייתי גם במשך שנים כישלון מפואר ולא היו לי בכלל חלומות במגירה, התרגלתי לכך שאת המילה ״אמא״ אני מוציא מפי שלוש פעמים בשנה: בחופשת פסח, כשנסעתי לבקר את אמי בארצות הברית; בחופש הגדול, כשאמי הגיעה לבקר אותי כאן; וביום ההולדת שלי, כשהיא התקשרה. ראיתי את אבא שלי הולך לעולמו כשהוא בודד ועצוב, ראיתי את מחלת ההתמכרות מנצחת אותו; נסעתי ליישוב הצפוני ביותר בעולם רק כדי לחזות באורורה (הזוהר הצפוני) והבטתי לשמיים כל לילה ולא ראיתי כלום.

סיקרתי את סדרת גמר ה־NBA של 2010, כשקובי בראיינט הפך את המגרש בסטייפלס סנטר לג׳ימבורי פרטי שלו ולא הצלחתי באמת להבין את גודל האירוע; החלפתי פילטר של מזגן מרכזי של 5.5 כוחות סוס (אל תשאלו למה); הייתי באיקאה שש פעמים שונות עם שלוש בנות זוג שונות (וכל פעם זה לקח מעל שעתיים וחצי); ביליתי בחדרי חקירות של ימ״ר מרכז ונפתחו לי שני תיקים על שימוש בחומרים אסורים.

ראיתי את המוות כמה פעמים - פעם אחת בקוריאה הצפונית, עוד פעם בקטאר ופעם נוספת בשדה הקרב נגד דאע״ש בצפון עיראק; ניסיתי לרקוד כמה וכמה פעמים ופשוט לא הצלחתי להבין את הקונספט, הגוף לא נתן לי; ראיתי את בני יהודה יורדת ליגה, פעמיים, ועדיין, עדיין, בסופו של דבר, נשארתי אופטימי. יותר מזה, אני אפילו יכול להגיד שרוב הזמן אני מרוצה יחסית. ועקרונית.

אז כנראה שאני שייך למצרפים. לא למבטלים. כנראה שאני מסוגל להגיד באופן טבעי את המשפט הבא: ״שלום, כאן ליאור, איזה ביטוח היית רוצה לרכוש?״. ואם מישהו ישאל אותי במקרה מדוע הוא בכלל זקוק לביטוח, אשיב לו ש״מי שעושה ביטוח מביא בחשבון שהחיים לא מושלמים, קורים בהם דברים, אבל מהכל אפשר לקום, והביטוח הוא בעצם הקביים שיעזרו לך לקום מהנפילה ולחזור ללכת ואפילו לרוץ. כי מי שעושה ביטוח יודע שהחיים - עם כל המגרעות שלהם והדברים שהם עלולים להביא עמם - הם חוויה שאסור להחמיץ״.