חמקנו, ברחנו והתעלמנו, אבל אחרי כשנתיים, המגיפה הכתה גם בביתנו. זה התחיל בחולשה כללית אצל אשתי, אישה בריאה ושמחה רוב הזמן, חוץ מאשר בימים שבהם אני עולה לה על העצבים. יש לא מעט כאלה. למרות זאת, בשוטף ניתן לומר שמדובר בבריה מאושרת וחיונית. והנה, יום בהיר אחד החלו להישמע תלונות מצדה הנוגעות לתחום הבריאות.

בחלוף מספר שעות, הטפטוף הזעיר היה למבול של טענות. בתום יממה נוספת זה הפך לים של אנחות כאב ונאקות צער, שתפחו לכדי התמוטטות כללית. בשיא החולי אשתי נשכבה על המיטה בחדר השינה וטענה שמשאית עברה עליה. לא פחות ולא יותר. "בחיים לא חשתי כך", הצהירה בקול חלש. היה חום, היו שיעולים ובקיצור, חגיגה שלמה של תסמינים.

בדיוק לפי מתווה משרד הבריאות. גם חוש הטעם אבד.מה שהדהים אותי הוא שככל שמצבה הרפואי של אהובתי הידרדר, כך מצבי שלי הלך והרקיע שחקים. כאשר היא כחכחה בגרון ודיווחה על קושי לבלוע, אני נשמתי בקלות אוויר פסגות. כאשר עלה לה החום, בלבי התייצב הדופק. וכאשר היא רותקה למיטה, פצחתי בריצה קלה וקינחתי בסיבוב ניצחון במכון הכושר.

עם היוודע דבר חוליה התחלתי לבדוק את עצמי. הרצף יצא פיקס. בדיקות האנטיגן וה־PCR דיווחו שאין קורונה. אצל הבנות המצב היה שונה. הבכורה יצאה חיובית והקטנה שלילית. הלכה למעשה, שתיהן נראו מבסוטות וחיוניות. עבורן התכנסנו לקייטנה ביתית, עם אב צמוד על תקן משרת. לצד הטיפול באשתי, הפכתי ללונה פארק שפועל מסביב לשעון עם הפעלות, הכנת ארוחות בלתי פוסקת והשכבות.

עד היום עדיין לא חליתי. יש לכך שלוש סברות: הראשונה היא שזה פשוט נס שמתחדש מדי יום ונשען גם על מזל אדיר וגם על העובדה שהקפדתי הקפדה יתרה, כולל נזיפות ותחנונים לאנשים שיקפידו על עטיית מסיכות תוך שאני שומר מהם מרחק ביטחון. אפשרות שנייה היא שנולדתי עם מערכת מסוג טפלון, ובגלל עיוות גנטי כזה או אחר ייתכן שיש לי חסינות מפני הנגיף.

חבר שלי הבהיר, ברוח התוכניות שאני מגיש, שהנני כל כך מאיים עד שאפילו את הקורונה גמרתי. אופציה אחרונה, אולי ההגיונית ביותר, היא שחטפתי את הנגיף בעבר ופשוט לא שמתי לב. תהא הסיבה אשר תהא, נשארתי בריא.

גם במהלך ימי הבידוד בבית לא נדבקתי. כן, שכחתי לומר שנכנסנו לבידוד. לפחות אשתי ושתי הבנות נדרשו לעשות זאת על פי חוק. היות שהן נסגרו לימים ארוכים, גם אני נאסרתי בעל כורחי. אלו היו רגעים סוערים בבית מבחינת כמות המשלוחים שקיבלנו. עם היוודע תוצאות האמת, התברר לי כמה אהובה אשתי. עשרות מתנות, פרחים והפתעות הגיעו מרחבי תבל. מאכלים, מיני מתוקים וגם אלכוהול. מאז יום הולדתו ה־90 של שמעון פרס לא נראה דבר כזה. אם יש לך הרבה חברים, די שווה לחטוף קורונה. לפחות מהבחינה הזו.

בזמן ששלוש הנשים במשפחתי רותקו, היו לי הפוגות. כאדם מחוסן ארבע פעמים, עם בדיקות שליליות למכביר, ברחתי מהבית בטענות שונות ומשונות שקשורות בדרך כלל לעבודה דחופה שעליי לסיים ללא דיחוי. זה היה שקר. מה שכן, הארכתי בבילויים במשרדי עם עצמי. השבתי למיילים ישנים וסגרתי פינות עם הבנקאי, רואה החשבון ובן הדוד הרחוק.

עוד ביצעתי בעבודה: הקלטות ברכות לכל המבקש לימי הולדת, לבר מצוות, לחגיגות נישואים, לרגל סיום התואר, להצלחה בבגרות ולשאר חינגות משפחתיות ואישיות. גם עשיתי סדר בארונות, תייקתי מחדש מקרים ישנים שמעולם לא שודרו ואפילו נמנמתי על הספה הרעועה שבמשרד. נמנמתי די הרבה. ביום אחר העזתי לצאת למכון הכושר ומה שבדרך כלל לוקח 40 דקות הפך לאימון שארנולד שוורצנגר יכול היה להתגאות בו. אין מכשיר שלא מתחתי את איבריי עליו. ריצה כפולה, מתח בזוויות מאתגרות, משקולות כבדות וקלות. הכל נעשה. העיקר לא לחזור לבית שהפך לכלא. רק כאשר מיציתי את כל אפשרויות הבריחה, שבתי למעוז הקורונה.

עכשיו כולן כבר שליליות, תודה לאל. עם סיום החוויה הגעתי למסקנה חד־משמעית: הנפגעים מהמגיפה הם גם החולים וגם - ובעיקר - המשרתים הבריאים שנושאים בנטל. 